25.10.2018 מאמר מאת ערן צדקיהו
מראה כללי של מזרח ירושלים, 2007 (משה מילנר, לע"מ)
מראה כללי של מזרח ירושלים, 2007 (משה מילנר, לע"מ)    

אדוני, ראש מזרח העיר

ראש העיר ירושלים אינו יכול להתעלם מהפוליטיקה ולעסוק רק בנושאים מקומיים. למרות הקשיים, יש לעירייה השפעה מכרעת על החיים במזרח העיר. מה אנחנו יודעים על עמדותיהם של המועמדים באשר לכ־35% מתושביה?

מראשית קיומה סובלת ירושלים מהכפפת התפתחותה המוניציפלית לשיקולים לאומיים, שאינם מייצגים בהכרח את טובת תושביה. כבר בשנות השבעים של המאה ה־20, כשטדי קולק התנגד להרחבת העיר מזרחה, הבהירה לו ראש הממשלה גולדה מאיר הבהר היטב מי בעל הבית בירושלים. ואולם, אף שהשפעתו של ראש העיר על נושאים לאומיים ומדיניים בירושלים מועטה, נראה כי מאז 2008 סובבות מערכות הבחירות בירושלים במידה רבה סביב "שמאל" ו"ימין" מדיני, ובמיוחד סביב סוגיית מזרח ירושלים.

למרות החולשה המובנית של עיריית ירושלים, יש לעומד בראשה לא מעט סמכויות מוניציפליות היכולות להשפיע על החיים במזרח ירושלים. למשל, בתחום החינוך, דרך מנח"י (מנהל חינוך ירושלים), בהשלמת הפערים בחינוך ובצנזורה על תכנים לאומיים, שכן מעל 90% מהתלמידים הערבים בעיר לומדים בתוכנית לימודים פלסטינית; בתחום התכנון והבנייה – בסמכות להרוס בתים ללא רשיון וגם לתכנן שכונות מגורים חדשות; ובתחום התשתיות – באחריותו לצמצם את הפערים האדירים בתשתיות בסיסיות.

לדוגמה, בעת האחרונה קיבלה עיריית ירושלים ממשרד התחבורה 150 מיליון ש"ח לסלילת שבילי אופניים, וכמובן, 95% מהשבילים המתוכננים הם במערב העיר. ובתחום הדיור – לפני כחודש הודיע ראש העיר היוצא על הסכם עם רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) לבניית 20,000 יחידות דיור בעיר בעלות של 1.4 מיליארד ש"ח, ואולם אין בתוכנית הזאת ולו שכונה פלסטינית אחת. דוגמה אחרת, בתחום התברואה, בעת האחרונה אושרה בעירייה תוספת תקציב של מאה מיליון ש"ח לניקיון במזרח העיר, אולם בשל יישום לקוי של התכנית קרס מערך התברואה בעיר המזרחית לחלוטין. די בדוגמאות האלה כדי להבהיר כי בכוחו של ראש העיר להשפיע על החיים במזרח ירושלים השפעה מרחיקת לכת.

ואם כך, מה אפשר לומר על עמדותיהם של המועמדים לראשות העיר ירושלים בכל הנוגע למזרח העיר?

עיקרי תוכניתו של זאב אלקין הם מתן שירותים וצמצום האפליה, כחלק מחיזוק הריבונות בעיר. בתפקידו הנוכחי, השר לענייני ירושלים, אלקין אף מתרגם את הסיסמה שלו למעשים – השקעה ממשלתית של שני מיליארד שקלים בשיפור תשתיות במזרח העיר. אולם אלקין רוצה גם לשנות את גבולות העיר ולגרוע ממנה את חמש השכונות שמחוץ לחומת ההפרדה. 120,000 תושביהן של השכונות האלה הם כשליש מתושבי העיר הפלסטינים. כלומר, אלקין מוכן להשקיע כסף במזרח העיר, אבל בד בבד הוא רוצה להיפטר מחלק ניכר מהתושביה הערבים. אגב, תוכנית זו זכתה לביקורת חריפה מימין ומשמאל כאחד, ומשמעה ש"אלקין יחלק את ירושלים".

אלקין הוא אידאולוג ימני דתי מובהק, ואם ייבחר לראשות העיר הוא יהיה בן ברית קרוב מאוד של עמותות המתנחלים ושל  ארגוני המקדש. הוא אף מתבטא בעד שינוי הסטטוס קוו בהר הבית, בניגוד לעמדת ראש הממשלה. שני גורמים אלו עשויים להוביל לחוסר יציבות ביטחוני ולהגברת המתח הבין־קהילתי בעיר. לטוב או לרע, אלקין מביא שינוי למזרח ירושלים.

לעומתו, משה ליאון הוא פוליטיקאי מהסוג הפקידותי, חסר כל חזון או אידאולוגיה נראים לעין. בליאון, הנחשב לשלוחם של ליברמן (נץ ימני מובהק) ודרעי, אין לחשוד בשמאלנות יתר, אולם אין שום סימנים המעידים שנושא מזרח ירושלים מעסיק אותו, ולפיכך אפשר להניח שעירייה בהנהגתו לא תיזום שינויים דרמטיים במדיניותה במזרח העיר, ולטוב ולרע, "מה שהיה הוא שיהיה".

יוסי דייטש הוא פוליטיקאי מקומי מגזרי חרדי בכל רמ"ח אבריו, מכאן שהוא מחזיק בעמדות ניציות בכל הנוגע לערביי העיר. דייטש אף חתם על הסכם עם אריה קינג הכהניסט, איש הימין הקיצוני ופטרונן של התנחלויות יהודיות רבות בלב המרחב הערבי בעיר, ואם ייבחר יהיה קינג סגן ראש העיר. עם זאת, ידוע שישנם קווים משיקים רבים בין האוכלוסייה החרדית לאוכלוסייה הפלסטינית בירושלים – הן במסורתיות הרבה, הן בעצם היותן קבוצות מיעוט המודרות מן האתוס המרכזי של החברה הישראלית. קשה להאמין, אבל מי יודע, אולי על הבסיס הזה יצליח דייטש למצוא שפה משותפת עם ערביי מזרח ירושלים.

להבדיל מאלקין וכמו ליאון, עופר ברקוביץ מתרחק מהנושא המדיני ומנסה להישאר בד' אמותיו של השיח המוניציפלי. אולם, כאמור, בירושלים אין מנוס מלדבר פוליטיקה ארצית. ברקוביץ מצטייר כאיש המרכז הפוליטי: מצד אחד, הוא מסרב להתייחס לסוגיות כמו הריסות בתים, התנחלויות בשכונות הפלסטיניות וענישה קולקטיבית (אם כי במאזן הכוחות הפוליטי בישראל אי־התייחסות היא, כמובן, הסכמה שבשתיקה), מצד שני, ברקוביץ גם אינו בן ברית טבעי של עמותות המתנחלים המשיחיות.

נראה שברקוביץ מנסה להתחמק מהממד הלאומי והפוליטי שבקיום הפלסטיני בעיר המזרחית. אפילו כשהתבטא בעד בניית שכונה יהודית בגבעת המטוס שבמזרח ירושלים, התבטאות יוצאת מן הכלל, שככל הנראה אינה מעידה על הכלל, הוא דיבר על יחידות דיור ולא על גאופוליטיקה והסדרים מדיניים עתידיים (שהם הרי המוטיבציה לתוכנית הבנייה בגבעה). אולם גם הפלסטינים מבהירים לעירייה השכם וערב שירושלים עבורם היא עניין לאומי ולא מוניציפלי גרידא, וחשוב שברקוביץ יפנים זאת אם ברצונו לחולל שינוי.

מעבר לסיסמאות לברקוביץ יש רקורד של עשייה: סיעת "התעוררות" בראשותו עבדה עבודה יסודית במזרח ירושלים בשנים האחרונות, ואף הקימה לשם כך צוות ייעודי, ובו יהודים וערבים, ולקראת הבחירות האלה פרסמה במצעה את התוכנית המקיפה ביותר למזרח ירושלים. לצד אנשי ימין המופיעים ברשימה, חבר המועצה מטעם "התעוררות" יואב ייבין למד לעומק את הסוגיות השונות במזרח ירושלים, ובמקום גבוה ברשימה נמצאת האדריכלית עליזה ארנס, הפועלת נמרצות לשיפור המצב התכנוני במזרח ירושלים (אם כי יש לציין שמשרד האדריכלים שבבעלותה מתכנן את הרכבל לעיר העתיקה). לפיכך, עופר ברקוביץ, כמו אלקין, מבקש לשפר את התנאים הפיזיים בעיר המזרחית, אולם בניגוד לאלקין, הוא  מבקש לעשות זאת בלי הצהרות מדיניות בומבסטיות ולא בשם אידאולוגיה ניצית, ימנית ולאומית־דתית.

גם אם אין בסמכותו לחלק את ירושלים או לקבוע את עתידה הפוליטי, לראש העיר הבא של ירושלים תהיה השפעה על החיים בעיר בכלל, ועל החיים במזרח העיר בפרט. במציאות הנוכחית הסטטוס קוו אינו בר קיימא והמצב הביטחוני והמדיני שברירי. שיפור החיים בעיר המזרחית יעשה טוב לירושלים כולה, ולהפך, שינוי לרעה במזרח ירושלים יפגע בכל תושביה. לפיכך, בבחירות הקרובות כדאי להביא בחשבון גם את יחסם של המועמדים לסוגיית מזרח ירושלים. 

 
שתף מאמר זה