15.01.2017 מאמר מאת דורון מצא
איימן עודה באירוע "שבת תרבות" (צילום מסך)
איימן עודה באירוע "שבת תרבות" (צילום מסך)    

אזרחי ישראל הערבים: התנתקות והתכנסות?

אזרחי ישראל הערבים נדחקים בלית ברירה לאסטרטגיה שהיא תמונת ראי של מדיניותה של ממשלת הימין כלפיהם. התהליך ברור אולם אינו בלתי-הפיך, משום ששחקנים שונים בפוליטיקה הערבית עדיין מעוניינים בהעמקת השתלבותו של המיעוט הערבי במדינה

מגמת פני היחסים בין יהודים וערבים במדינת ישראל הולכת ומתבהרת. הממשלה ממשיכה לדהור בעקביות ובנחישות בשני מסלולים הפוכים לכאורה: האחד חותר לשילובם של הערבים בכלכלה הלאומית, והשני מבקש להדירם באופן מוחלט מהמרחב הציבורי בישראל. כך, ביד אחד מקדמת הממשלה את החלטה 922 לצמצום האפליה החברתית-כלכלית והרחבת תעסוקת הערבים במשק, וביד האחרת מוציאה את התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק, מקדמת את חוקי ה"הדחה" וה"מואזין", מגלגלת על הערבים את האשמה לגל השריפות שפקד את המדינה, ויו"ר הקואליציה מצהיר כי היה מעדיף שהערבים יימנעו מלהגיע לקלפיות בבחירות הבאות.

דומה כי הערבים שוקלים את האפשרות הזו. נתון שהופיע בסקר דעת קהל שנערך על-ידי חברת "סטט-נט" למחקרים יישומיים וכמעט לא זכה לתהודה מלמד כי אילו נערכו היום בחירות כלליות בישראל, כ-26 אחוזים מבעלי זכות הבחירה במגזר הערבי היו בוחרים שלא להצביע וכ-10 אחוזים נוספים היו שוקלים זאת. נתון זה עומד בניגוד למגמה שהסתמנה במערכות הבחירות האחרונות, שבהן השתתפו רבים מאוד מקרב בעלי זכות הבחירה בקרב הערבים. נתוני הסקר צריכים להתפרש כסימן מעיד לתגובת המיעוט הערבי בישראל למדיניות ממשלת הימין, לנוכח העובדה כי מדיניות זו מקובלת לא רק על חלקים גדולים בציבור היהודי, הנגוע ממילא ביחס גזעני כלפי הערבים, אלא על גורמים פוליטיים מחוץ למפלגת השלטון. אלה קראו באחרונה להוצאת ה"פלסטינים" מחיינו או התלוננו על "נחמדות יתר" של מפלגתם לערבים.

אל מול תהליכים אלה, ניכר כי המיעוט הערבי והנהגתו נתונים בסוג של מלכוד. מצד אחד, מדיניות השילוב הכלכלי מתקבלת בחיוב בקרבם ואף זוכה לשיתוף פעולה מצד הרשימה המשותפת. מצד שני, ההדרה הפוליטית מעוררת חשש אמיתי מפגיעה קשה בזכויות הקיבוציות של המיעוט הערבי. האינדיקציה הברורה לכך הייתה היוזמה שנקטו לאחרונה חברי הכנסת של הרשימה המשותפת להעלאת הצעת חוק המכירה במיעוט הערבי כמיעוט לאומי. יותר משנועדה הצעת החוק הזו, השביעית במספר שמעלים חברי הכנסת הערביים מאז שנת 2001, להתריס כלפי הציבור היהודי, היא צעד של מגננה שתכליתו לבצר את זכויות היסוד של המיעוט נוכח מה שמסתמן אצל הערבים כעריצות הרוב היהודי.

הצעת חוק זו הוסרה כמובן מסדר היום. כשלונם המצטבר של נציגי הציבור הערבי לבצר את מעמדה של האוכלוסיה הערבית במרחב הפוליטי הישראלי נוכח פעולות הרוב, והיעדרן של חלופות ממשיות אחרות לפעולה, סוללים את הדרך לאסטרטגיית הפעולה היחידה שעומדת לרשות המיעוט הערבי: התנתקות והתכנסות עצמית. לכך תהיינה שתי משמעויות עיקריות. האחת, ויתור של המגזר הערבי ומנהיגיו על הנוכחות הפוליטית והתרבותית במרחב הישראלי. השניה, הגדרת המרחב הפנים-קהילתי כמרחב הייחוס הפוליטי העיקרי של האוכלוסייה הערבית, תוך הפניית מירב המאמץ להתמודדות עצמית עם בעיות חברתיות ומקומיות בתחומי החינוך, התרבות, הבריאות, הפשיעה והאלימות. אסטרטגיה זו תהיה נסיגה של האוכלוסיה הערבית מחזון תיקונה הכללי של החברה הישראלית וצמצום נקודות המגע עם החברה היהודית, כל זאת לטובת סדר יום נבדל שיעמיד את הקהילה הערבית במרכז ויחתור להעצמתה החברתית.

גורמים בממשלת הימין ושחקנים מרכזיים בציבור היהודי עשויים לראות בכך מהלך חיובי, משום שהוא עולה בקנה אחד עם נטייתם להרחיק את הערבים מהמרחב הפוליטי-תרבותי. אולם הציבוריות והפוליטיקה היהודית מתקשה להשלים עם מהלכים ערבים המבטאים הסתגרות והתבדלות על בסיס לאומי, כפי שהמחישה פרשת היעדרותה של הרשימה המשותפת מלווייתו של הנשיא לשעבר פרס. מעבר לכך, האסטרטגיה הזו סוללת את הדרך להפיכתה של ישראל מיישות המוגדרת גם מתוקף חתירתה למכנים משותפים בין שני הלאומים המרכיבים אותה ליישות רב-קהילתית המוגדרת מתוקף קווי ההפרדה והתיחום בין מכלול "שבטיה" השונים.

המיעוט הערבי בישראל נדחק בלית ברירה לכיוונה של אסטרטגיה פוליטית שהיא למעשה תמונת ראי של עקרונות מדיניותה של ממשלת הימין כלפיו. אולם תהליך זה אינו בלתי-הפיך, ושחקנים שונים בפוליטיקה הערבית ממשיכים לאותת על עניינם בעצירת הסחף ביחסיהם עם המדינה ובהעמקת השתלבותו של המיעוט הערבי בחברה הישראלית. טוב יהיה אם תשנה ממשלת הימין את מדיניותה כלפי האזרחים הערבים טרם הגעה לנקודת האל-חזור.

 
שתף מאמר זה