03.01.2016 מאמר מאת מרזוק אלחלבי
 

אז איך קוראים לערבים בישראל?

האוכלוסיה הערבית בישראל, ככלל, רואה עצמה כחלק מהעם הפלסטיני ומהאומה הערבית וכקבוצה אזרחית בישראל. הפוליטיקה החיצונית והפנימית שלה, כמו גם פעילותה האזרחית והתרבותית, משקפות היטב את המתח בין העולמות הללו, המייצר שמות רבים לאותה תופעה
שמות רבים זימנה ההיסטוריה של מדינת ישראל למיעוט הערבי הפלסטיני שבה. הדבר היה תלוי בזהותו של המכנה בשם, בתפיסות אידאולוגיות ובהגדרתו המשתנה של המיעוט את עצמו. השם הנטבע על ידי הזולת והכינוי העצמי בשם הם פעולה ופעולת-נגד היוצרות שמות שונים לתופעה אחת, בדיוק כמו הבניית זהות. המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל נקרא, בעשורים האחרונים, ה"מיעוטים", "ערביי ישראל", "אזרחי ישראל הערבים", ה"פלסטינים אזרחי ישראל", ה"מיעוט הערבי בישראל", "המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל" ו"המיעוט הפלסטיני בישראל". היו גם "ההמונים הערבים בישראל" ו"העדות הערביות בישראל".

לצד השמות המנסים להמשיג את הקבוצה ישנם גם שמות תואר רבים השופטים אותה וממקמים אותה במרחב של המדינה היהודית. המונח "מיעוטים" מבטא משאלת לב שלא לראות בקבוצה מיעוט לאומי. "גיס חמישי" משווה לה כוונת זדון, ו"סרטן בגוף המדינה" מוציא אותה מכלל האזרחים ומחשיד אותה. כינויי גנאי ודמוניזציה מאפשרים גם את הצדקת המדיניות המפלה והמדירה כלפי אוכלוסיה זו.

המונח "ערביי ישראל" נטבע על ידי דור מייסדי המדינה, והוא מבטא רצון לשייך את המיעוט הערבי הפלסטיני למדינה היהודית שזה עתה קמה ולבדלו מהמרחב הערבי ומבני עמו הפלסטינים. בה בעת מבטא השם רצון לניכוס האוכלוסיה למדינה, בהמשך לניכוס המרחב הטריטוריאלי למדינה. כאשר השתמש הממסד במונח "מיעוטים" בדברו על המיעוט הפלסטיני בישראל הוא ביטא רצון לראות בהם קבוצות מיעוטים שונות ולא מיעוט לאומי אחד, שכן מיעוט לאומי נהנה מזכויות שונות לפי החוק הבין-לאומי ואמנות שישראל חתומה עליהן.

המונח "עדות ערביות" התבסס על המורשת העותמאנית שהשתרשה בחוקי המנדט והוטמעה בספר החוקים של מדינת ישראל. למונח יש צביון דתי ומכוחו ניתנת לקבוצות השונות אוטונומיה בענייני הדת והמעמד האישי, וגם הוא נועד להגדירן באופן שאינו מאיים על המדינה היהודית. ההכרה ב"דרוזים, נוצרים ומוסלמים" ונעיצת הטריז בין הקבוצות נועדה לטשטש את השתייכותן לאותו מיעוט לאומי ואף לטעון כי הדרוזים והנוצרים אינם ערבים כמו המוסלמים.

אלא שבתגובה למינוחים וההגדרות הללו, ולמעשה להבניית הזהות הזו מטעם הממסד, התחולל מעשה נגדי של המיעוט הערבי הפלסטיני עצמו; ככל שהמדינה ניסתה לבודדו ולפוררו נטו השחקנים הפעילים מקרבו להפגין אחדות ולבטא קולקטיב מוגדר. בעידן הפאן-ערביות בהובלת מצרים וסוריה הסתפקו השחקנים הללו בהגדרות "הערבים בישראל", "הערבים אזרחי ישראל" או "המיעוט הערבי בישראל" להדגשת הערביות, אחדות הקבוצות והקולקטיביות. כאשר עלתה קרנו של המאבק הפלסטיני המירו אותם שחקנים את המונח ל"מיעוט הפלסטיני בישראל", הן כביטוי לעליית הרכיב הפלסטיני בזהותם הן כהבעת תמיכה בעמם הנאבק למימוש מאוויו הלאומיים. לא רק הכיבוש עמד ברקע, אלא גם המשך עוול הנכבה בתוך פלסטין ההיסטורית והתחושה בקרב הפלסטינים בישראל כי המפעל הציוני עדיין פועל נגדם.

בשני העשורים האחרונים הדגיש השיח הפנימי בקרב הפלסטינים בישראל באופן מיוחד את המונח "מיעוט לאומי", שממנו נגזרות זכויות מוגדרות. זו הייתה שפת מסמכי החזון (2006-2007). גם המונח "מיעוט פלסטיני ילידי" נטבע, כדי להבדיל ממיעוטים לא ילידים ולהזכיר את העובדה כי הפלסטינים קדמו למדינה היהודית ולחברת המהגרים המדירה אותם או מבקשת לגרשם מניה וביה. באקדמיה נחקרו הפלסטינים בישראל לרוב כמיעוט לאומי, אך המזרחנות הקלאסית קיבלה את הפרדיגמה הממסדית של הפרדה לעדות ואימצה את האוריינטציה הבטחונית של חלוקה לערבים "מתונים" ו"שליליים", "טובים" ו"רעים" ושמות תואר שיפוטיים אחרים.

המרחב הערבי והפלסטיני בחוץ הצטרף גם הוא לשחקנים המגדירים את התופעה, וטבע מונחים כמו "ערביי 48", "הפלסטינים של 48" או "הערבים/הפלסטינים של הפנים", לציון התושבים שנותרו בפלסטין המקורית לאחר הנכבה. המשמעות הייתה הכרה באוכלוסיה זו כחלק אינטגרלי מפלסטין ההיסטורית, מהקולקטיב הפלסטיני ומהאומה הערבית, הכרה שהלמה את רצונם של חוגים רחבים בציבוריות הפלסטינית בישראל.

ההגדרות החיצוניות חשובות, אך הגדרות עצמיות חשובות יותר. השחקנים הפעילים באוכלוסיה הערבית הפלסטינית בישראל רואים בה מיעוט לאומי פלסטיני יליד, ולו מתוקף התפתחותה של הזהות הפלסטינית אחרי הנכבה כתגובת נגד למדיניות המפלה ב"פנים" ולכיבוש בשטחים. אוכלוסיה זו רואה עצמה חלק ממאבקו של העם הפלסטיני להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, והיא מגדירה את עצמה בהתאם. עם זאת, כאשר מרכז הכובד של הדיון נסוב על זכויותיה של אוכלוסיה זו, המונח משתכלל ל"ערבים אזרחי ישראל", המדגיש את ההיבט האזרחי בהוויה הערבית בישראל, בשונה מההוויה היהודית, או ל"פלסטינים אזרחי ישראל".

כאשר נעמיק להביט פנימה, אל יחסי היום-יום בקרב המיעוט הפלסטיני בישראל, נגלה עולם ססגוני הרבה יותר. אין סוף זהויות והגדרות על פי מקום מגורים, עדה, שיוך תת-קבוצתי ומיקום גיאוגרפי. באוניברסיטה יהיו הכפריים מול העירוניים, ובמרחב הציבורי יְבַדֵּל עצמו הבדואי מהפלאח והדרוזי מיתר הערבים. יש שיגדירו את עצמם מוסלמים ותו לא, או קודם כל מוסלמים. נוצרים יזהו את עצמם כנוצרים קודם כל וערבים לאחר מכן. במלים אחרות, כאשר הזהות הקולקטיבית נמצאת בבעיה אנשים ייסוגו לתת-זהויות, והייחוד יהפוך בעצמו לזהות. גם ההקשר הישראלי נוכח בעצמה בוויכוחים הפנימיים; לצד אנשים שידגישו את ישראליותם, לצד ערביותם, יהיו כאלה שיתרחקו ממנה כמו מאש. השיח הפמיניסטי מוסיף לכל המגוון הזה ומחלק את העולם לנשים ולממלכת הגברים.

כך או אחרת, האוכלוסיה הפלסטינית בישראל, ככלל, רואה עצמה כחלק מהעם הפלסטיני ומהאומה הערבית וכקבוצה אזרחית בישראל. הפוליטיקה החיצונית והפנימית שלה, כמו גם פעילותה האזרחית והתרבותית, משקפות היטב את המתח בין העולמות הללו, המייצר שמות רבים לאותה תופעה.

 
שתף מאמר זה