12.04.2018 מאמר מאת שמואל לדרמן
האס.אס. בברלין, 1938 (Bundesarchiv, Bild 183-H15390/cc-by-sa 3.0)
האס.אס. בברלין, 1938 (Bundesarchiv, Bild 183-H15390/cc-by-sa 3.0)    

״אנשים רגילים״, השואה והבנאליות של הרוע

האם "אנשים רגילים" חייבים להיות חדורי אידיאולוגיה גזענית כדי להפוך לרוצחי המונים? מסתבר שלא בהכרח. המחקר מראה כי די שאנשים יימנעו מחשיבה ביקורתית, "יישרו קו" ויפעלו על פי הנורמות שהנחילו להם השלטון והחברה

ספרו של כריסטופר בראונינג אנשים רגילים, שהתפרסם ב־1992, הוא נקודת ציון חשובה במחקר השואה (המהדורה העברית יצאה לאור בהוצאת ידיעות אחרונות ב־2004). בראונינג בחן את גדוד המילואים 101 של משטרת הסדר הגרמנית, שצורף לכוחות שיישמו את התכנית להשמדת היהודים בפולין.

ביולי 1942 קיבל הגדוד משימה להוציא להורג יותר מאלף נשים, ילדים וזקנים יהודים בכפר יוזפוב. מפקד הגדוד, שהסתייג מהפקודה, הבהיר לפקודיו שמי שמבקש להשתחרר מהמשימה יכול לעשות זאת ולא יאונה לו כל רע. מרבית חיילי הגדוד הגיעו מעיר הפועלים המבורג, כלומר מרקע חברתי שנטה להיות אנטי־נאצי. הם התבגרו עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, ולכן השפעת התעמולה הנאצית עליהם הייתה מוגבלת גם אם חשובה. הם לא השתתפו בלחימה לפני כן, ולכן לא עברו תהליך של ״ברוטליזציה״ שהיה מקהה את חושיהם לנוכח הרג אזרחים. רובם היו אכן ״אנשים רגילים״, לא נאצים אדוקים ולא אנטישמים קיצוניים. ובכל זאת, רק כ־12 מתוך 500 חיילי הגדוד ביקשו להשתחרר מהרג היהודים.

בראונינג הציע לכך שילוב של כמה הסברים, והמרכזי שבהם הוא הקונפורמיות לחברים ליחידה. מי שבחרו להשתחרר מהמשימה, הוא כותב, ״השאירו את ׳העבודה המלוכלכת׳ לחברים שלהם [...] סירוב לירות היה סירוב לחלק שכל אחד היה צריך לקחת בביצוע המחויבות הקולקטיבית [...] אלה שלא ירו הסתכנו בבידוד, דחייה ונידוי״ (עמ׳ 226-227). השתמטות מהמשימה הייתה יכולה להיראות גם כגינוי מוסרי של החברים ליחידה שבחרו לירות, כאילו הלא־יורים ״טובים״ יותר מהשאר.

המחקר של בראונינג מעלה את הסוגיה הרחבה יותר של היחס בין אידאולוגיה לבין מניעים אחרים להשתתפות בביצוע זוועות מסוג זה. מקובל להניח שדרושה אידאולוגיה קיצונית  – גזענית, לאומנית, דתית או מעמדית –  כדי להביא בני אדם להשתתף במעשי רצח המוני. למעשה, לעתים קרובות אנו מוצאים שאין צורך בכך. מגוון גורמים אחרים – משאיפות לקידום ולעוצמה פוליטית, דרך רצון לנקמה ותחושה של מלחמת הישרדות, ועד קונפורמיות חברתית – מספיקים להביא אנשים ״רגילים״ רבים להפוך רוצחי המונים.

כך, למשל, הדימוי הפופולרי הוא שהמניעים להשתתפות ההמונית ברצח העם ברואנדה היו האידאולוגיה וההסתה הגזענית נגד הקורבנות, הטוטסי. עם זאת, מחקרים מהעשור האחרון מראים שרבים מהרוצחים מקרב ההוטו פעלו בעיקר בשל חשש לחייהם, פחד מהשתלטות מחתרת הטוטסי (״החזית הפטריוטית הרואנדית״) על רואנדה, השתלטות על רכוש, יריבויות מקומיות וקונפורמיזם חברתי.

במילים אחרות, מחקר הג׳נוסייד בעשורים האחרונים חוזר, במידה רבה, לתובנותיה של חנה ארנדט בדבר ״הבנאליות של הרוע״ –  הביטוי המוכר שטבעה בדוח שכתבה על משפט אייכמן והתפרסם ב־1963 (ובעברית: אייכמן בירושלים: דוח על הבנאליות של הרוע, בבל 2000). 

הפרשנות המקובלת במחקר השואה, וגם בציבור הרחב, הוא שארנדט התכוונה למעשיו של הפקיד הביורוקרטי השולח אנשים למותם משולחן משרדו, ולכך שהריחוק מתוצאות מעשיו, והעובדה שהוא רק ״מציית לפקודות״, מאפשרים לו להשתתף ברצח המוני בלי לחוש אחריות ונקיפות מצפון.

למעשה, ארנדט הכחישה את הפרשנות הזאת. הבעיה עם אייכמן, ציינה, היא שהיו רבים כל כך כמותו בגרמניה. כוונתה לא הייתה שהיו ״פקידים״ רבים כמוהו, אלא שהתופעה שהיא ביקשה להצביע עליה הייתה משותפת לגרמנים רבים, ללא קשר לעיסוקם. בניגוד להנחה המקובלת שאידאולוגיה גזענית ואנטישמית היא שהניעה את מרבית הרוצחים הגרמנים, ארנדט טענה שלמעשה הספיקה לשם כך קבלה לא-ביקורתית, קונפורמיסטית, של הנורמות החברתיות והפוליטיות שהשתרשו בגרמניה הנאצית. ״היה זה חוסר מחשבה גמור״, כתבה, ״שהכשיר אותו [אייכמן] להפוך לאחד מגדולי הפושעים של אותה תקופה״ (עמ' 299). 

כוונתה של ארנדט תובהר יותר בעזרת אבחנה אחרת של בראונינג על חיילי הגדוד שחקר: ״להודות כי העולם המעוות מבחינה מוסרית של הנאציונל־סוציאליזם [...] נראה להם בזמנו מובן לחלוטין [...] היה כמו להודות שהם היו סריסים פוליטיים ומוסריים, שפשוט התאימו עצמם לכל משטר חדש״ (עמ' 189). ובהמשך: ״בחלקם הגדול הם לא חשבו כי מה שהם עושים אינו מוסרי, הואיל וההרג הותר על ידי סמכות חוקית. האמת – בחלקם הגדול הם לא ניסו לחשוב, נקודה" (עמ' 262).

לא מדובר כאן בקונפורמיות חברתית, אלא במה שאפשר לכנות קונפורמיות פוליטית: ההתאמה העצמית הרווחת והגמישה לתכתיביה של המדינה ולתמונת העולם שהיא מנחילה, מתוך הסירוב לחשוב חשיבה ביקורתית ולהתבונן במציאות מנקודת מבטם של קורבנותיה. כך כתבה גם ארנדט: "למרות שרוצחי המונים אלו פעלו בהתאם לאידאולוגיה הגזענית או האנטישמית [...] [הם] לעתים קרובות [...] לא האמינו בצידוקים אידאולוגיים אלו; עבורם, היה זה מספיק שהכל התרחש בהתאם ל'רצון הפיהרר', אשר היה חוק הארץ״ (עמ' 43).

ארנדט טעתה, כנראה, בניתוחה את אייכמן. מחקרים מהשנים האחרונות העלו כי אייכמן פעל מתוך להט אנטישמי הרבה יותר משהעריכה. אולם תובנותיה נותרו חיוניות להבנת המנגנונים המאפשרים את הפיכתם של ״אנשים רגילים״ לרוצחי המונים.

מאחורי הנטייה לייחס את ההשתתפות בזוועות לאידאולוגיה קיצונית עומדת המגמה להמעיט בעוצמתה של הקונפורמיות החברתית והפוליטית. הקושי להכיר בקונפורמיות הזאת אינו מפתיע, שכן משמעותה היא הכרה בכך שהמנגנונים המאפשרים השתתפות המונית ברצח הם אותם המנגנונים הפועלים בכל מדינה מודרנית. למעשה, מדינה מודרנית לא הייתה יכולה לתפקד בלא קבלה רחבה של הנורמות, הזהות וההבנה הפוליטית שהיא מנחילה לאזרחיה. כפי שכותב בראונינג: ״ממשלות מודרניות המשתוקקות לבצע רצח המוני – אם הדבר לא יעלה בידיהן, רק לעתים רחוקות מאוד הסיבה לכך תהיה שאין הן מסוגלות לגרום ל'אנשים רגילים' להפוך ל'תליינים מרצון'״ (עמ׳ 271).

 
שתף מאמר זה