יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
סאדאת בכנסת לצד גולדה מאיר ושמעון פרס, נובמבר 1977 (צילום: סער יעקב, לע"מ)
21.11.2017

ארבעים שנה לביקור הנשיא סאדאת בישראל: מה השתנה?

השיח הציבורי במצרים לציון ארבעים שנה לביקורו של הנשיא סאדאת בישראל מלמד על פער דורי בין המבוגרים, המטילים על זולתם את האחריות ל"שלום הקר", לבין צעירים הבשלים לביקורת עצמית ולגיבוש עמדות עצמאיות גם ביחס לישראל

בניגוד למועדים עגולים קודמים זוכה יום השנה הארבעים לביקורו של סאדאת בישראל לסיקור תקשורתי בולט במצרים. הכתיבה היא נוסטלגית לעתים, בייחוד מצד בני דורו של סאדאת. בני הדור הצעיר, "בוגרי" המהפכות של 2011 ו-2013, מתנסחים בצורה שונה. עם זאת, כולם מתמודדים עם השאלה "מה השתבש".

במאמרו "רעידת האדמה של סאדאת" נזכר האינטלקטואל הליברלי וחיד עבד אלמגיד בהכנות לניסוח נאומו של סאדאת בכנסת, ומדגיש כי סאדאת העדיף את השפה הפיוטית של הסופר והעיתונאי מוסא צברי על פני הלשון המשפטית והיבשה של בוטרוס ע'אלי, כדי לחדור לליבו של הציבור הישראלי.עבד אלמגיד מצר על כך שדבר לא נותר דבר מההשפעה של ביקור סאדאת על הציבור הישראלי, המתרחק מתהליך השלום.

מבין המקורבים המעטים לסאדאת, שהיו שותפים לרעיון שהבשיל במוחו, זכור בדרך כלל סגן ראש הממשלה והשליח המיוחד של סאדאת לענייני מודיעין, חסן תוהאמי, אשר נפגש בחשאי עם משה דיין במרוקו. רק בשנים האחרונות נחשף בתקשורת המצרית שמו של מוחמד עבד אלגואד, המכונה "זקן העתונאים'' (בן 94), אשר כיהן גם כיועץ תקשורת של סאדאת.

בראיון שהעניק לאל-אהראם לקראת יום השנה לביקור תיאר עבד אלגואד את מצב רוחו הקודר של סאדאת, אשר התלונן על סירובה של ברית המועצות לספק לו נשק, על העוני במצרים ועל כינוי הגנאי שהוא זוכה לו במפרץ, "הקבצן". כל אלה דרבנו את הנשיא לצאת ביוזמה דרמטית.

עבד אלגואד סיפר כי רוב השליטים הערבים ידעו על כוונתו של סאדאת לבקר בישראל, וחלקם – מלך סעודיה ואף השאה באיראן – אף נתנו את ברכתם השקטה. עם חאפז אל-אסד גובשה טקטיקה דיפלומטית משותפת שנועדה להגביר את הלחצים על ישראל, אולם בהמשך התנער ממנה השליט הסורי ואף כינה את סאדאת "בוגד". עבד אלגואד מייחס את כישלונו של סאדאת לשחרר את כל השטחים שכבשה ישראל ביוני 1967 להעדר תמיכה וגיבוי מצד מדינות ערב.

סגן עורך אל-אהראם, אבראהים סנג'אב, הזכיר לקוראים את ביקורו הראשון של סאדאת בירושלים בשנת 1955, בשליחותו של עבד אל-נאצר, במטרה לבלום את האחים המוסלמים. סנג'אב ציין בפירוש כי המקור למידע הוא פוסט בבלוג של פרופ' מרטין קרמר, ונראה כי מאמרו נועד להעניק לגיטימציה נאצריסטית ליזמת סאדאת.

לעומת בני דורו של סאדאת, הכמהים עדיין ללגיטימציה פנימית וערבית, בולטת בקרב הדור הצעיר הנכונות לבדוק את הסיבות ל"שלום הקר" בין ישראל ומצרים ולהעדרם של קשרים נורמליים בין שני העמים. נציג בולט של הדור הזה הוא מואמן סלאם, המייסד והמנהל של בלוג "מצרים האזרחית", אשר פרסם, יחד עם ד"ר אופיר וינטר מהמכון למחקרי בטחון לאומי, מחקר על "השלום הקר" מהצד הישראלי והמצרי.

עצם הפרסום המשותף, גם בערבית, הוא כמעט חסר תקדים. עד לפני שנים ספורות היה צעד כזה עלול לגרור התקפות חריפות וקמפיין להחרמת ה"עיתונאי המנרמל" ולהוצאתו מאגודת העיתונאים, כפי שקרה בעבר עם עלי סאלם המנוח. הפעם עבר הפרסום המשותף ללא תשומת לב מיוחדת, ועיתונים ממסדיים אף הפנו אליו. ללא ספק, המאבק בנורמליזציה איבד מזוהרו, וגם האיגודים המקצועיים אינם מה שהיו בעבר, בפרט בעיני הדור הצעיר.

אף שמואמן סלאם ניצל מגורלו של עלי סאלם, גורמי הבטחון המצרים מסרבים לאפשר לו לצאת לביקור בישראל. סלאם כתב על כך יותר מפעם אחת בבלוג שלו, והציגה את העניין כשריד להתנהלותו של משטר מובארכ וכדוגמא למכשולים שמציב הממסד המצרי בפני כל מי שרוצה לקדם קשרים עם ישראל. אולם סלאם עצמו סבור כי בחברה המצרית חלו תמורות מאז המהפכות וכיום ניכרים ניצנים של גישה חדשה ביחס לישראל וליהודים. זאת על רקע התחדדות הביקורת כלפי דור ההורים ונכונותם הגוברת של צעירים לפקפק במוסכמות, לרבות בקשר לישראל.

בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו אשתקד הבחין סלאם בין הדור הצעיר של הליברלים החילוניים, אשר בשנים האחרונות נוטה לנפץ מיתוסים פוליטיים ודתיים ולגבש עמדות עצמאיות המבוססות על ערכים נאורים, לבין הדור הקודם של הליברלים, אשר אינו שונה מהנאצריסטים או האסלאמיסטים ביחס לישראל. סלאם מייחס את השמרנות של הדור הזה, בין היתר, לדיכוי של המשטר האוטוריטרי במצרים, שאילץ את הליברלים לשתף פעולה עם גורמי אופוזיציה אחרים ולאמץ את עמדותיהם. הוא ממליץ לשוחרי השלום בישראל לשים לב לתמורות החברתיות במצרים כפוטנציאל לתמורות חיוביות במצרים ביחס לישראל וליהודים.

מאמרים נוספים