יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן (צילום מסך)
29.05.2018

ארדואן, עזה וישראל: בחזרה ל־2010

בעקבות האירועים ברצועת עזה ישראל מוצאת את עצמה שוב, כמו ב־2010, חשופה לגידופיו של ארדואן ומשיבה במחוות באותה הרמה. אלא שהפעם ארדואן חלש הרבה יותר, וישראל צריכה לנצל את מעמדה המשופר

במחצית השנייה של 2010, כאשר הגיעו יחסי ישראל וטורקיה לשפל חסר תקדים כמעט בעקבות המשט לעזה והפשיטה על אוניית המרמרה, התגלע ויכוח בין חוקרי טורקיה בישראל בשאלת המאמצים שישראל צריכה להשקיע כדי לפייס את ראש ממשלת טורקיה דאז ונשיאה היום, רג׳פ טאיפ ארדואן.

ויכוח זה התבטא בפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי. גישה אחת ראתה ביחסיה של ישראל עם טורקיה נדבך הכרחי באסטרטגיה של ישראל, ולכן גָרסה שדרושים מאמצים מרחיקי לכת כדי להגיע לפיוס; ואילו גישה אחרת תמכה בנקיטת מאמצים סבירים להגיע להסכם פיוס, ותו לא, מתוך הערכה נמוכה יותר למשקלם הסגולי של יחסי ישראל-טורקיה, והתפיסה שהיחסים האלה חשובים אך אינם בסיס למעמדה של ישראל במזרח התיכון. גישה זו גרסה כי כל עוד לא יסולקו הגורמים המקוריים למשבר עם טורקיה – בעיית עזה, הקיפאון המדיני עם הפלסטינים ואישיותו של ארדואן – ממילא תהיה ישראל עלולה למצוא את עצמה שוב במשבר ביחסיה עם טורקיה.

אירועי השבועות האחרונים ברצועת עזה הוכיחו כי מצדדי הגישה השנייה היטיבו ראות יותר מבעלי הגישה הראשונה. ישראל מוצאת את עצמה שוב חשופה לגידופיו של ארדואן, נציגיה סופגים השפלות, והיא משיבה במחוות באותה הרמה. כל זאת מאותן סיבות שהביאו למשבר ב־2010 – יד ישראלית קשה נגד פעולה אזרחית בחלקה מצד תושבי עזה או כלפיהם ותמיכתו בלתי המסויגת של ארדואן בתביעותיהם. אילו היו השנתיים האחרונות שאחרי חידוש היחסים הדיפלומטיים המלאים בין המדינות מביאות תועלת בשדות הדיפלומטיים, הצבאיים או הכלכליים, היה אפשר להצדיק את הסכם הפיוס בלי קשר לבעיה הפלסטינית, אלא שהתועלת רחוקה למדי מהצדקת המאמץ.

באשר לזירה הישראלית־פלסטינית, ראוי לשאול אם טורקיה מילאה תפקיד חיובי כלשהו בניסיון לקרב בין הצדדים. התשובה לשאלה זו שלילית. ארדואן ידוע בציפיותיו לשמש מתווך בשיחות שלום בין ישראל לפלסטינים עוד מתקופת ממשלתו של אהוד אולמרט. אולמרט סירב לכך בעקביות, ולאחר הכישלון הזה החל ארדואן לנסות לבסס לעצמו מעמד של פטרון הפלסטינים ולהדגיש את דאגתו לעזה ואת קשריה של טורקיה עם חמאס.

התמיכה בפלסטינים השתלבה היטב בניסיונה של ממשלת ארדואן, בהובלת היועץ לביטחון לאומי ולאחר מכן שר החוץ, אחמט דווטאולו, לבסס מדיניות של ״אפס בעיות עם השכנים״, שראתה בין היתר במדינות ערב כר פורה לביסוס ההשפעה הטורקית. האהדה לטורקיה, ובמיוחד לארדואן, ברחובות מדינות ערב הרקיעה שחקים לאחר התפרצויותיו על ישראל בעקבות מבצע עופרת יצוקה, ועוד יותר מכך אחרי הגיבוי הממשלתי הגלוי למשט הסיוע של ארגון ה־İHH לרצועת עזה בקיץ 2010.

ארדואן הגיע לשיא הפופולריות שלו בסוף 2011, שבה נבחר לאיש השנה של המגזין טיים. על רקע האביב הערבי, שטרם הפך למדמם, היה נדמה לרגע שטורקיה קרובה למימוש החזון שלה – להיות מודל ממשל רצוי למדינות ערב. אלא שמבט יותר קרוב היה מראה כבר אז שטורקיה הייתה רחוקה מאוד מביסוס המעמד שהתיימרה לו.

השפעת טורקיה ברחוב הערבי התבטאה בגידול במספר התיירים הערבים בטורקיה (שממילא לא תפסו פלח שוק רחב) ובפופולריות גבוהה מאוד של סדרות הטלוויזיה הטורקיות, אך טורקיה לא זכתה למעמד דיפלומטי מועדף, ובוודאי שלא הצליחה להשיג דריסת רגל של ממש בניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עלייתו של א־סיסי במצרים הרחיקה את טורקיה וארדואן עוד יותר מהשגת השפעה כלשהי באזור.

לאורך שנות המשבר ביחסים בין ישראל לטורקיה קרסה מדיניות החוץ הטורקית. ממשלותיו של ארדואן הסתכסכו עם כל כוח אפשרי. הציר הדיפלומטי המשמעותי היחיד עם מדינה ערבית שטורקיה מקיימת הוא עם קטר, שיחסיה שלה עם שכנותיה נתונים גם הם במשבר. בין טורקיה לאיחוד האמירויות הערביות שוררים יחסי יריבות מתוחים ביותר, המלווים בתחושת רדיפה קשה מצד טורקיה. כל זאת מבלי לומר מילה על המשבר שבו נתון המשק הטורקי, והמכה האדירה שספג חוסנה הצבאי מאז הפיכת הנגד שמוביל ארדואן מקיץ 2016.

בשנים האחרונות משקיעה טורקיה מאמצים רבים כדי לבסס את מעמדה במזרח ירושלים, ובכך להשיג השפעה מחודשת על הרשות הפלסטינית. השפעת טורקיה על הרחוב הירושלמי ניכרת, לרבות מעורבות טורקית מובחנת במהומות אזרחיות סביב הר הבית. מובן שהיא אינה תורמת להקלה כלשהי של המתח בירושלים, אך חשוב מכך הוא שלמעשה, למרות השקעתה הרבה, לא הצליחה טורקיה להשיג דריסת רגל בזירה הישראלית־פלסטינית, ודאי שלא על חשבון מצרים וירדן. לפיכך, מאמציה הרבים של טורקיה בירושלים מייצגים את כישלון מדיניותה כלפי המזרח התיכון.

במצבה הנוכחי של ישראל יהיה לה קל למדי לזלזל בסבב השני של העימות עם טורקיה על רקע הנושא הפלסטיני. בפעם הקודמת היה ארדואן בשיא הפופולריות שלו, וישראל הייתה שחקן המחפש את דרכו ונתון ללחצו של הממשל האמריקאי. לעומת זאת, היום ישראל נהנית מהשפעה מכרעת בזירות הכוח החשובות, גם אם היא מבוססת על קשרים עם גורמים בעייתיים, ואילו טורקיה נתונה במשברים פנימיים ורחוקה מאוד מלהיות גורם אהוד בעולם, ובכלל זה במערב אירופה.

עם זאת, הניסיון להיבנות מהישגים מבצעיים קצרי טווח ומאהדה של ממשל אמריקאי שנוי במחלוקת, ומכל מקום זמני, הוא משענת קנה רצוץ. ישראל צריכה לנצל את מעמדה הבין־לאומי המשופר, גם בין מדינות המזרח התיכון, כדי לפתור את הבעיה הפלסטינית, או לכל הפחות לצמצם אותה. הישגים דיפלומטיים וכלכליים בני קיימא אינם מושגים ביחסי ציבור, שאלו את ארדואן.

מאמרים נוספים