04.03.2012 מאמר מאת אלחנן מילר
 

בהרווארד מקימים את מדינת ישראטין

כנס המדינה האחת בהרווארד מקדם חזון של מדינה אחת, חילונית ודמוקרטית. הבעיה היא שתומכי המדינה האחת באזורנו הם ברובם דתיים ואנטי-דמוקרטיים.
 
 קיימברידג', מסצ'וסטס -- האם פתרון שתי המדינות עבר מן העולם? האם אין ברירה אלא לדון בהסדרים לחיים משותפים – ישראלים ופלסטינים – תחת מסגרת מדינית אחת? האם מדובר בפתרון של "לכתחילה" או של "בדיעבד", לאחר שכל המאמצים לחלק את הארץ כשלו?
שאלות אלה ועוד מעסיקות את באי הכנס "פתרון שתי המדינות" שמתקיים בסוף השבוע באוניברסיטת הרווארד, בחסות בית הספר קנדי לממשל. הכנס, שאורגן ללא תשומת לב רבה מדי בתחילה, זכה בשבועות האחרונים לחשיפה תקשורתית גבוהה בארה"ב ואף בארץ, לאחר שמארגניו הואשמו באנטישמיות. "האם בהרווארד ישמידו את מדינת ישראל?" שאלה הכותרת הלא דרמטית בכלל ב-ynet. התשובה היא לא. הכנס בהרווארד הוא כנס אקדמי יבשושי למדי, הכולל פאנלים תאורטים ולא מסעירים המיועדים לקהל אינטלקטואלי, שמאלני וחילוני. היפּים מזדקנים, סטודנטיות בחג'אב וצעירים רדיקליים מהקמפוסים השונים בארה"ב. השם פוקו מוזכר בכנס הזה יותר מאשר השם אבו-מאזן.
אז מה כל כך מטריד את מתנגדי הכנס הקולניים בארגונים היהודיים הגדולים בארה"ב?
התשובה טמונה, אני חושב, בהבנה שהכנס אינו תאורטי, אלא קשור במגמה הולכת וגוברת של עיסוק בפתרון המדינה החד-לאומית. עיסוק שגובר ככל שהשחקן הישראלי, בדמות ממשלת נתניהו, מקדם את מציאות המדינה האחת דרך הזנחת המו"מ עם הפלסטינים, וככל שאבו-מאזן מתקרב לחמאס המחויב למחיקת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.אחד ממשתפי הכנס, הרב הרפורמי ברנט רוזן, מסביר בבלוג שלו מדוע החליט לקחת חלק בארוע. לדבריו, על מבקרי הכנס כמו אלן דרשוביץ או ג'פרי גולדברג להפנות מקצת מהזעם הקדוש שלהם נגד מדיניות ישראל הגורמת בעצמה למציאות של מדינה אחת. יש אמת בדבריו. חזון המדינה האחת מושרש עמוק בתוך מדיניות האליטה השלטונית בישראל. מרובי ריבלין לציפי חוטובלי ומבוגי יעלון לבני בגין, רבים בליכוד מאמינים במדינה האחת, גם אם אינם מנסחים זאת במילים אלה. גם נתניהו, ששילם מס שפתיים לחזון שתי המדינות בכנס בר אילן, נראה מחוייב יותר לפתרון המדינה האחת, אם לשפוט לפי שותפיו הקואליציוניים והמאמצים המעטים שהוא משקיע בחידוש המשא ומתן.
כיום במדינת ישראל ובשטחים הפלסטינים ישנן שתי אידיאולוגיות המאמצות את חזון המדינה האחת. מהצד הישראלי, המחנה הניצי בליכוד (שצובר כוח), ומפלגות הימין האחרות כדוגמת האיחוד הלאומי, הבית היהודי, וחלקים מש"ס. מן הצד הפלסטיני, חזון תנועת חמאס מקדש את המדינה האחת, אמנם בגרסה שונה למדיי מזו של הימין הישראלי. רוב תומכי המדינה האחת באזורנו הם שמרניים, ימניים, ודתיים.    
אבל משתתפי הכנס בהרווארד הם תומכי "מדינה אחת" מזן שונה לגמרי. הם ליברלים, שמאלנים וחילוניים. זאת ועוד, למייצגים ה"אותנטיים" של תפיסת המדינה האחת אין ייצוג בפאנלים השונים בכנס בהרווארד. כאן לא תמצא לא את רובי ריבלין ולא את מחמוד א-זהאר. כנראה שאם הקהל כאן ייחשף לתוכניות של כל צד לגבי הקבוצה שכנגד, הוא יאבד את התיאבון למדינה הדו-לאומית. הקהל כאן ייהנה יותר לשמוע ביום ראשון את אילן פפה מגנה במבטא ישראלי את מדינת היהודים כמדינת אפרטהייד קולוניאליסטית. ואז ילך לשתות קפה.כמה אירוני שהדובר ה"ימני" ביותר בכנס עד כה הוא סטיבן וולט, מהצמד וולט ומירשהיימר, מחברי הספר "הלובי הישראלי ומדיניות החוץ של ארה"ב". וולט הוא תומך נלהב בפתרון שתי המדינות, וטוען ששלוש הצלעות במשולש פלסטין-ישראל-ארה"ב נושא באשמה על כשלונו עד כה. האשמה העיקרית, לדידו, היא ארה"ב שכשלה במשימתה להפעיל לחץ על ישראל (האשמה הבאה בתור) לסגת מהשטחים ולהקים מדינה פלסטינית. וכל זאת באשמת הלובי הישראלי (המורכב מיהודי ארה"ב). ואפרופו הלובי הישראלי: במידה רבה, כנס "פתרון המדינה האחת" הוא תמונת הראי של כנס אייפא"ק המתקיים במקביל בוושינגטון. אם באייפא"ק ישראל לעולם אינה טועה, הרי שבהרווארד ישראל לעולם אינה צודקת. הצד השווה שבהם: שטחיות הדיון סביב ישראל בארה"ב.
 
שתף מאמר זה