09.08.2011 מאמר מאת אלחנן מילר
 

בין אוקספורד סטריט לשדרות רוטשילד

כבר שלושה ימים משתוללות בבריטניה מהומות רחוב, ביזה, ואלימות. סביר להניח שלא שמעתם מעודכם על המקומות האלה: Ealing, Clapham, Hackney. בעת כתיבת שורות אלה כבר התפשטה האלימות מהפריפריה הענייה אל מרכז לונדון.
הממשלה הבריטית הניאו-ליברלית קיצצה בהוצאותיה, בתשלומי הרווחה ובמשרות במגזר הציבורי בסכום שצפוי להגיע ל-130 מיליארד דולר עד 2015. חלק מטענות הפורעים מזכירות במידה רבה את הטענות שמשמיעים מפגיני יוקר המחיה בארץ: "אנחנו לוקחים בחזרה את המיסים שלנו," אמר בוזז אחד לכתב רשת סקיי.

הכיסוי התקשורתי בבריטניה מתמקד כולו במשטרה ובאזלת ידה, וכמעט כל רשתות החדשות שדיווחו על האירועים ראיינו שוטרים בכירים. אבל הרס בקנה מידה כזה לא נובע רק מהעדר שיטור, אלא מסיבות חברתיות עמוקות שמאפשרות אנרכיה מסוג הזה. מדוע בישראל, שבה הפערים בין עשירים לעניים גדולים מאלה של בריטניה, לא הדרדרו הפגנות הענק למהומות כאלה? מדוע לונדון בוערת ולא ירושלים? הנה כמה הסברים אפשריים.

ראשית, הפערים המעמדיים. באנגליה קיים שסע מעמדי עמוק והיסטורי שלא קיים בישראל. למרות שלבני המעמד הנמוך בבריטניה יש קרוב לוודאי יותר כסף מלמקביליהם בישראל, תודעת העושק והניצול שלהם עמוקה וחריפה. כבר דורות הם חיים בתחושה שבני המעמד הגבוה נהנים לא רק מכסף אלא מאפשרויות שלעולם לא תהיינה מנת חלקם. זה לא רק עוני, זו תחושה עמוקה של עלבון. בישראל, לעומת זאת, העשירון הכלכלי העליון אינו קשור למבנה החברה. לב לבייב ויצחק תשובה הם לא בני העלייה הראשונה או לוחמי פלמ"ח יפי בלורית ותואר. הם גם לא לורדים שסביהם התחנכו באוקספורד וששלטו על אחוזות ענק בכפר. לכן טענות המפגינים בישראל מכוונות לעבר מספר משפחות וכלפי "השיטה" - מושג מעורפל למדי - ולא כלפי מעמד חברתי שלם.

שנית, הרב-תרבותיוּת. בריטניה היא חברת מהגרים רב-תרבותית, ולא בכדי פרצו המהומות בטוטנהאם, אזור מהגרים בצפון לונדון: ניכור דתי, לשוני, אתני ותרבותי מקל על הצתת רכושו של השכן. בזמן האחרון החלו להשמע באנגליה טענות נגד הגישה הרב-תרבותית והסכנות הטמונות בה. בתחילת כהונתו כראש ממשלה ביקר דייויד קמרון את ה"רב-תרבותיות הממלכתית" בהקשר של קבוצות אסלאמיות קיצוניות בתוך הממלכה. אולם השרה לבטחון פנים, תרזה מיי, הגיבה בעקבות המהומות האחרונות באמירה כי המשטרה תטפל בהן "לא באמצעות זרנוקי מים אלא באמצעות הסכמה עם הקהילות". נותר לראות כיצד תגדיר המדינה את גבולות ההסכמה הבין-קהילתית בעקבות המהומות. מכל מקום, בישראל כל זה לא רלוונטי: הזרם המרכזי בישראל (ואני בכוונה מוציא כאן את החרדים והערבים, בהם אעסוק בהמשך) הוא חד-תרבותי למדי: לשונית, אתנית, וחברתית.
שלישית, המשמעת. בישראל מְתַפקדים הצבא, ובמידה פחותה השירות הלאומי, כמנגנונים אפקטיביים להנחלת משמעת וסולידריות חברתית. ישנה גישה רווחת בישראל הטוענת שאת אזלת ידה של מערכת החינוך בהנחלת ערכים ומשמעת כבר יתקן הצבא. זו גישה פגומה, אך לא לגמרי משוללת בסיס. בבריטניה לא קיים מנגנון שכזה, ולכן אין כל "רשת בטחון" שתמנע אנוכיות קיצונית המהולה בהתנהגות עבריינית. יש רגליים לסברה כי חייל ששרת את מדינתו שלוש שנים ייטה פחות לבזוז חנות, גם אם הוא עני וגם אם אין שוטר בסביבה.

מההסברים לעיל נעדרות שתי אוכלוסיות חשובות בישראל, ההולכות וגדלות: ערבים וחרדים. אלה האוכלוסיות העניות בישראל, הן השונות ביותר מ"הזרם המרכזי" מבחינה תרבותית, והן אינן נוטלות חלק בצבא ובשירות הלאומי. לכן הסולידריות הלאומית שלהם נמוכה משמעותית מהקבוצות האחרות. לא בכדי המהומות האלימות ביותר בעשור האחרון הגיעו מקרב החברות הללו: מהומות אוקטובר 2000 בואדי עארה, למשל, והפגנות החרדים ברחבי הארץ ביוני 2010 בעקבות פסיקת בג"ץ בפרשת בית הספר בעמנואל.

אם ישראל לא תלמד את הלקח מבריטניה ולא תפעל במהירות להגברת הסולידריות החברתית והשוויון כערך, תבערה בנוסח הבריטי עלולה להתרחש גם כאן, ומוקדם מהצפוי.

 


 

אלחנן מילר הוא עיתונאי ירושלמי ומוסמך האוניברסיטה העברית בלימודי האסלאם והמזרח התיכון. הבלוג שלו חיי א.ד.מ שואף לחשוף את הקורא הישראלי לפינות הפחות צפויות באזורנו.

 
שתף מאמר זה