07.02.2018 מאמר מאת דורון מצא
נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (צילום מסך)
נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (צילום מסך)    

ביתו נחרב והוא אומר שירה

נשיא הרשות הפלסטינית אינו רוצה להיזכר כמנהיג שסייע לישראל להעמיק את הכיבוש ולסכל כל אפשרות לחלוקת המרחב וליישום רעיון שתי המדינות. נאומו האחרון נועד לשפר את דימויו העתידי בהיסטוריה של המאבק הלאומי הפלסטיני

לא מעט מילים נשפכו על נאום "יח'רב ביתכ" של אבו מאזן. רבות מהן עברו דרך מסננות של תפיסות פוליטיות; הימין נאחז בהיסטוריוגרפיה שהציג הנשיא הפלסטיני ובמילים בוטות שאמר כדי להצביע על "חוסר שפיותו" ולאשש את טענת ה"אין פרטנר", והשמאל הבליט את ההכרה העקבית של עבאס בישראל ואת דבקותו ברעיון שתי המדינות כדי לאשש את קיומו של סיכוי להסדר.

עם זאת, ההקשר הפוליטי וההיסטורי של הנאום מלמד דברים אחרים. אבו מאזן הוא אחרון המנהיגים מהגולה הפלסטינית, והוא נמצא בשלהי דרכו הפוליטית. זמנו חלף. נאומו אולי יעורר גאווה בדעת הקהל הפלסטינית, יחמם את השטח באופן מוגבל ויזכה אותו באהדה של מנהיג אחד או שניים באירופה. אולם אין בכוחו לשנות את המציאות. עבאס עצמו מתייחס אל הנאום כמהלך לשכתוב דימויו העתידי בהיסטוריה של המאבק הפלסטיני.

כקודמו, יאסר ערפאת, כשל עבאס במימוש מאווייהם של הפלסטינים לעצמאות ולריבונות מדינית. שניהם התקשו להיפרד מעולה של תפיסת עולם שנוצקה בגלות הפלסטינית ואשר העדיפה את רעיון המולדת הפלסטינית על פני הקמתה של מדינת מוסדות. ערפאת ביקש להגשים את החלום הפלסטיני במלואו, נקט עמדות מקסימליסטיות בעניין ירושלים והפליטים ומוטט את התהליך המדיני. עבאס, אחריו, הכשיל את תהליך בניית המדינה הפלסטינית שהוביל ראש הממשלה סלאם פיאד (ישראל, לכל הפחות, התבוננה במתרחש מן הצד), והתמיד בסירובו להכיר בישראל כמדינה יהודית. בכך הוא סיפק לישראל תירוץ לאי-חידוש התהליך המדיני.

אין פירוש הדבר כי לא נמצאו הבדלים בין שני המנהיגים. יחסם לאלימות כלפי ישראל היה שונה. בעוד ערפאת נקט כפל לשון ומעשה, כאשר מצד אחד ניהל משא ומתן מדיני ומצד שני אפשר את המשך המאבק המזוין, אבו מאזן העדיף לנהל את הקרבות עם ישראל בזירה הבינלאומית (שהתרוקנה בינתיים מתפקידה המסורתי כמנוף בשירות תהליכים מדיניים). עם זאת, גם הוא נקט כפל לשון ומעשה. לצד מאבקו המדיני בישראל הוא שיתף פעולה עמה במישור הביטחוני והאזרחי ותרם לכינון הסדר המדיני הנוכחי, שבו הרשות הפלסטינית מתפקדת כקבלן משנה של ישראל בשטחים.

עתה מבקש אבו מאזן להתפרק מהדואליות הזו, ולהשיל ממנה את המרכיב שינציח אותו בזכרון ההיסטורי הפלסטיני כמשתף הפעולה הגדול עם ישראל. עבאס אינו רוצה להיזכר כמנהיג שסייע לישראל להעמיק את שליטתה בגדה המערבית ולסכל כל אפשרות לחלוקת המרחב וליישום רעיון שתי המדינות. נאומו, אם כן, לא כוון לעיצוב המדיניות הפלסטינית מחדש על רקע הנסיבות המשתנות, אלא לתיקון דימויו העתידי באתוס הפלסטיני. המטרה היא לטשטש את עקבות הכשלון ולהכניס את אבו מאזן להיכל התהילה הפלסטיני כמנהיג לאומי תקיף, עקשן ומתריס כלפי ישראל וארצות הברית, השחקנים הקובעים והחזקים.

סביר להניח כי אבו מאזן יסיים את דרכו הפוליטית בדומה לערפאת: כמוהו הוא ראה את המדינה הפלסטינית מנגד, אך אליה לא בא. אחריו יותיר מערכת פלסטינית חלשה, מפוצלת וחסרת כל יכולת לעצב את גורלה. עם הסתלקותו יסתיים פרק חשוב, ובעיני הפלסטינים עגום, בתולדות ההיסטוריה הפלסטינית. אקורד הסיום של דור המייסדים ההיסטורי של אש"ף-תוניס או אש"ף-חוץ ייתן כנראה את האות לדומיננטיות גוברת של מנהיגים מקומיים.

התפתחות זו לא תבשר בהכרח על שינוי עמוק במציאות. המנהיגות הפלסטינית העתידית תתקשה לקחת את גורלה בידה ולשנות את המצב המדיני הקיים. המתחים הפנים-פלסטיניים יגברו, וחמאס תנסה לנצל את שעת הכושר לבסס את כוחה בגדה על חשבון פתח. באזור ובקהילה הבינלאומית העניין במתרחש בשטחים ימשיך להיות מועט, על אחת כמה וכמה לנוכח הכרסום ברעיון שתי המדינות.  

בתנאים כאלה תצטרך ישראל לבחון את מידת מעורבותה במתרחש. יש לישראל אינטרס בהמשך קיומה של יציבות בגדה המערבית, שתאפשר לה להתרחק מהניהול האזרחי של הפלסטינים. לצד זאת היא חותרת, לכל הפחות בהנהגת הימין, להחלשת הרשות הפלסטינית כמסגרת סמלית המבטאת את שאיפותיהם של הפלסטינים לעצמאות.

מהלך של טיפוח מנהיגויות פלסטיניות מקומיות על בסיס גורמי כוח מקומיים וחמולתיים יהיה מסוכן, אולם לשיטת הימין זו תהיה חלופה הגיונית שתיישב את המתח בין שני האינטרסים מבלי להתגעגע לא לערפאת ולא לאבו מאזן.

 
שתף מאמר זה