24.05.2017 מאמר מאת שמוליק לדרמן
אוגוסט רודן, "האדם החושב" (צילום: Johnnie Shannon)
אוגוסט רודן, "האדם החושב" (צילום: Johnnie Shannon)    

גדי טאוב ותפקידו של האינטלקטואל

גדי טאוב נאמן לתפקידם ההיסטורי של רוב האינטלקטואלים: משרת את בעלי הכוח, מעניק לגיטימציה אידיאולוגית לאלימות המדינה ומסמן את גבולות הביקורת המותרת. אין פלא שהוא נגרר לאמירות מופרכות ולחצאי אמיתות

לאחרונה פרסם גדי טאוב מאמר נגד ״שוברים שתיקה״ ו״בצלם״, בו טען כי מטרתם איננה הגנה על זכויות האדם של פלסטינים, אלא הפעלת לחץ בינלאומי על ישראל. טאוב טוען כי הארגונים מסיטים את תשומת הלב מהפרת זכויות אדם בידי הרשות הפלסטינית. במילים אחרות, אם ל״שוברים שתיקה״ ובצלם היה אכפת באמת מזכויות האדם של הפלסטינים, הם היו תומכים בהמשך הכיבוש הישראלי. טאוב כתב זאת בפירוש בפוסט שהעלה זמן קצר לפני פרסום מאמרו ב"הארץ", אך לא במאמר עצמו. אולי הבין שבניגוד לעמוד פייסבוק, יש אמירות מופרכות שדף העיתון יסבול פחות.

טאוב שוזר גם חצאי אמיתות במאמרו. הוא אמנם צודק באבחנתו כי מנגנוני הביטחון של הרשות אינם מחויבים לזכויות אדם, אולם שוכח כי זו בדיוק הגדרת תפקידה של הרשות מבחינת ישראל: לטפל בפלסטינים ״בלי בג״ץ ובלי בצלם״. אפשר לדבר על ״פראותו״ של שלטון חמאס כלפי תושבי עזה, כפי שטאוב עושה, אך ישראלי שאינו מזכיר באותה נשימה את הפראות הגדולה יותר של המצור שישראל מטילה על עזה הוא צבוע, במקרה הטוב. אפשר לטעון, כמו טאוב, שמטרה חשובה של דו״חות בצלם ושוברים שתיקה היא ״שיפור הנורמות של חיילי צה״ל״, ושחשוב לספק נתונים ״שהרשויות יכולות לבדוק ולפעול על פיהם״. אולם אם הוא שוכח את התעלמותן של הרשויות מהנתונים שהם כן מקבלות מהארגונים, הוא מייצר עובדות אלטרנטיביות.

בדרך כלל עמדות מסוג זה מזוהות עם הימין הקיצוני, לא רק מבחינת הבורות והעיוורון שהן משקפות ביחס למציאות הממשית של הכיבוש, אלא גם בעצם ההתקפה על ארגונים המנסים ליידע את הציבור לגבי המציאות הזאת. בישראל, המלאה בפרדוקסים מעין אלו, יכול אדם להיות מזוהה כאינטלקטואל מהשמאל ובה בעת לתמוך במבצעים ההרסניים בעזה ולתקוף את בצלם על הנתונים "השקריים" שהם מציגים, כשהוא מסתמך על חוקרים בעלי אג'נדה ימנית מובהקת ושיטות מחקר מופרכות. אין גם בעיה לאינטלקטואל "שמאלני" כזה לצטט ללא הרף את בן-דרור ימיני, הממחזר מיתוסים ברוח "אם תרצו" על ״נכבה חרטא״.

כאינטלקטואל, טאוב מעגן את תפיסותיו בניתוח רחב יותר של השיח הפוסט-מודרני הרלטביסטי שהשתלט, לדעתו, על המערב בעשורים האחרונים. הוא תוקף במיוחד את השפעות השיח הפוסט-קולוניאלי המציג כל דבר שעושה המערב כפשע אך מניח למעלליהם של ה"מדוכאים". אדוארד סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני-אמריקאי, הוא בעיניו אחד מאבות השיח הזה. בפרסום אקדמי האשים טאוב את סעיד כי הוא "הפך את המפה: המערב הוא אימפריית הרשע, והמזרח הוא אימפריית הטוב". נראה שטאוב לא הבין את סעיד, שנקודת המוצא הבסיסית שלו הייתה שתרבויות הן היברידיות. "המערב אינו אחיד, אלא מגוון מאוד", כתב סעיד. כך הוא התייחס גם ל"מזרח".

כאשר טאוב מאשים ארגונים אקדמיים מרכזיים כמו ״האיגוד האמריקני ללימודי נשים״ כי בעצם תמיכתם בחרם אקדמי על ישראל הם מונעים מאותו סוג של רלטיביזם ובגידה בערכים אוניברסליים קלאסיים, הקורא צריך רק לפנות אל הצהרתו של האיגוד עצמו, הסותרת את דבריו של טאוב מניה וביה. אין צורך לתמוך בעמדותיו של הארגון ביחס לישראל כדי להבין שרלטיביזם מוסרי אינה אחת מהן.

טאוב הוא כמובן רק דוגמא, אולם דוגמא חשובה, בין היתר משום שהוא חלק מרשת של אינטלקטואלים המזוהים עם השמאל-מרכז בישראל, משלמה אבינרי, דרך אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, ועד רות גביזון. הם מצטטים זה את זה, מתכנסים תחת מכוני מחקר מכובדים, תומכים זה בפרסומיו של זה, מספקים איצטלה של מכובדות וליברליזם להאשמת הקורבנות ולגיטימציה לאלימות המדינה כלפי פלסטינים, פליטים ואחרים.

לעתים, הלך הרוח שהם מציגים מקבל ביטוי גם בתנועות פוליטיות. כך היה באחת הגרסאות הקודמות של הניסיון לשקם ״שמאל לאומי״ על ידי התקפה על ״השמאל הרדיקלי״ – מניפסט השמאל הלאומי של אלדד יניב ושמואל הספרי, שזכה גם לתמיכתו של טאוב. ״האסטרטגיה״, הסביר יניב בראיון שנתן, היא לחלק את הארץ, לסגת ולהקים גדר, ולאחר מכן "כבר על הקסאם הראשון אתה צריך להרוג את עזה בלי רחמים ובלי למצמץ״. לאחרונה הציע חבר הכנסת סמוטריץ׳ אסטרטגיה אחרת, אך מרשם דומה למדי ליחס הראוי לפלסטינים שאינם מקבלים את צעדיה של ישראל. השמאל התחלחל, אך את יניב הוא ממשיך לשתף "בכל הכוח״.

אינטלקטואלים, במובן הרחב, הם אנשים הנהנים מגישה מיוחסת לידע ועוסקים בהפצת ידע ופרשנותו. לרוב יש להם פריבילגיות שאין לזולתם, במובן של זמן, משאבים, מעמד והשכלה. מסורת מקובלת היא שהפריבילגיות הללו מטילות עליהם אחריות: להתייצב נגד פשעיהם של בעלי הכוח ולעמוד לצד הקורבנות. מפתה לומר, אם כן, שטאוב בוגד בשליחותו של האינטלקטואל. אולם אם נבחן את תפקידם של רוב האינטלקטואלים לאורך ההיסטוריה, ונתעלם לרגע מהתיאור העצמי שבו הם משתבחים, ניאלץ להודות שטאוב הוא אינטלקטואל נאמן: משרת את בעלי הכוח, מעניק לגיטימציה אידיאולוגית לאלימות המדינה ומסמן את גבולות הביקורת.

אינטלקטואלים המזוהים עם השמאל והמרכז, הנוטים לדבר גם מנקודת המוצא של זכויות אדם ושיכולים לזקוף לזכותם גם ביקורת על הימין (כטאוב ואחרים), הם חשובים במיוחד למילוי הפונקציה הזו. חצאי האמיתות שהם מציגים, מחויבותם לכאורה לערכים הומניסטיים, הביקורת הזהירה המצייתת לגבולות שהותוו בקפידה, כל אלה מעניקים לדבריהם מכובדות ולגיטימציה שאינטלקטואלים מהימין פחות נהנים ממנה.

עניין זה אינו ייחודי לישראל כמובן, אולם בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפער בין העמדות שניתן לזהותן עם שמאל הומניסטי ופרוגרסיבי לבין העמדות המאומצות על ידי "דוברים" ו"אינטלקטואלים" של השמאל בישראל מטריד מאוד, ומצריך עיון מעמיק.

 
שתף מאמר זה