24.12.2017 מאמר מאת מרזוק אלחלבי
 

דורות של ביקורת ואין נצנוץ של תקווה

הוגים ביקורתיים ערביים ממשיכים ליצור ניתוחים מבריקים, אך משתלבים במגמות ביקורתיות עולמיות המרוחקות מהחברות שמהן באו. באופן אירוני, "האביב הערבי" הוציא שם רע לביקורת הפנימית, לאחר שהפך לסתיו

הביקורת העצמית בשיח הציבורי הערבי מופיעה בשני שדות. הראשון הוא השיח השוטף מצד אנשי התקשורת לגווניה ופעילי ארגונים ומפלגות, והשני הוא ביקורת רעיונית ומושגית מצד חוקרים והוגי דעות.

בין שני השדות הללו קיים קשר חזק, משום שהשדה הרעיוני והמושגי משמש מקור של ידע, גישות וטיעונים לשדה הביקורת השוטפת. זו מתמקדת בהווייה היום יומית, עוולות, אי סדרים, כשלונות, מדיניות שלטונית, שחיתות, דיכוי ועוד. אפשר להבחין בה תחת כל עץ רענן, אולם לא נראה שהיא מקדמת שינוי כלשהו.

אתמקד, אם כן, בגישות המניחות את התשתית לביקורת השוטפת, גישות שבבסיסן נסיון לנתח את המציאות ולהציע פתרונות והסדרים שישנו אותה.

שלוש גישות שולטות בכיפת הביקורת הערבית בעשורים האחרונים. שתיים מהן – הערבית-לאומית והסוציאליסטית-קומוניסטית – שאפו למודרניזציה במובן של משטרים נאותים, תקינות שלטונית, חירויות פוליטיות ואישיות, רווחה ופיתוח חברתי-כלכלי והפרדה בין דת לבין מדינה. הגישה השלישית, האסלאמית, גרסה כי מודרנה יכולה להתקיים בכפיפה אחת עם האסלאם, שהוכיח כי הוא יכול להיות "אור לגויים" ולקיים משטר תקין וחזק. כל שצריך, אמרו האסלאמיסטים, הן הכרה בסגולותיו של האסלאם וחזרה אל שורשיו. 

חסן חנפי, הוגה מצרי בעל אוריינטציה אסלאמית, הרבה לבקר את התרבות הערבית מהזווית האסלאמית. הוא טען כי מצב האומה הערבית בכי רע בשל ההתמערבות ואימוץ המודל המערבי ללא התחשבות באופי האסלאמי של החברות הערביות, וסבר כי הוגים ערבים בני הדת הנוצרית הם האשמים בגישה שגויה זו. חנפי קרא לחזור למקורות האסלאם ולשאוב משם השראה ולוותר על מודלים חילוניים של הפרדת דת ומדינה.

טענותיו של חנפי היו גורפות, בין היתר משום שרבים מראשוני ההוגים של עידן התחיה הערבית (النهضة العربية) היו דווקא אנשי דת מוסלמים מצרים כג'מאל א-דין אלאפגאני ואלכואכבי, שנחשפו לחשיבה המערבית וביקשו להעתיקה לחברות הערביות. התחיה הערבית הייתה זרם רעיוני חשוב ששטף את המרחב הערבי לאחר כיבוש מצרים על ידי נפוליון בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 והושפע מהרנסנאס האירופי ומהתמורות שהביאה עמה המהפכה הצרפתית. מבקרים אסלאמים רבים, לפני חנפי ואחריו, הדהדו כמוהו את החולי הטמון לדעתם בהתמערבות.

המשורר וההוגה הסורי הגולה, עלי אחמד סעיד (אדוניס), ניצב בקוטב הנגדי. בספרו המפורסם "הקבוע והמשתנה" (الثابت والمتحول) הוא טען כי המורשת הערבית קפאה על שמריה ולא תימצא בה בשורה לפיתוח העולם הערבי. אדוניס אף שלל מכל וכל את תיאור החלק הראשון של המאה ה-20 כתקופה של תחייה, וסבר כי היה מדובר במִחְזוּר לא יצירתי ולא מוצלח של המורשת והמקורות. התרבות הערבית בכללה, כתב אדוניס, היא תרבות של הליכה בתלם (اتّباع) ולא של יצירה (ابداع) ואין בה ולו נצנוץ של חידוש או תקווה.

מוחמד עאבד (אל-ג'אברי) מהמגרב ניסה לבחון בספרו רב הכרכים את "מבנה המחשבה הערבית" על בסיס היצירה התרבותית הערבית מאז ימי הזוהר שלה. עבודתו ההיסטוריוגרפית ביססה את הטענה כי המחשבה הערבית קפאה על שמריה, ואלג'אברי טען כי הקפאון הזה ליווה את הערבים גם במאות ה-19 וה-20 בהשפעת חוגי הדת. מבקרו המובהק של אל-ג'אברי, ג'ורג' טראבישי, נקט גישה פסיכו-אנליטית והראה כי דת האסלאם אינה מחייבת קפאון מחשבתי, וכי האחרון נובע מנצחונו המוקדם של הזרם הפונדמנטליסטי במאבק על פרשנות הדת.

טראבישי הספיק להוציא ספר עב כרס טרם מותו לפני כשנתיים, שבו טען כי המחשבה הערבית משולבת בדת האסלאם בת-זמננו באופן המונע כל פרשנות של הטקסט הדתי. ביקורת על הטקסט הזה, התאמה שלו, או העדפה של האנושי על פני האלוהי הן בלתי אפשריות, לדעת טראבישי.

צאדק ג'לאל אל-עזם, שגם הוא גלה מסוריה, התפרסם בזכות ספרו החשוב שפורסם לאחר התבוסה של יוני 1967, "ביקורת עצמית לאחר התבוסה" (النقد الذاتي بعد الهزيمة). אל-עזם לא התמקד בסיבות הצבאיות לתבוסה אלא בתשתית התרבותית שהובילה אליה. אל-עזם, מרקסיסט מושבע, הציג ניתוח כלכלי-חברתי ופוליטי של המדינות הערביות לאחר העצמאות.

התלות הכלכלית במערב, התיעוש הדל, שימור המבנה הפטריארכלי, העוני והמצוקה הפושים בכל, כשלון העיור, כל אלה היו לדידו של אל-עזם הבסיס לתבוסה, שלא הייתה של הצבאות הערביים בלבד אלא של התנועה הלאומית הערבית, המדינה והחברה הערבית. המזור היחיד: חשבון נפש וביקורת עצמית נוקבת.

ספרו של אל-עזם, שנפטר לפני כשנה כשהוא נאמן לגישתו, עורר כעס גדול בשיח הציבורי ובמרחב הפוליטי הערבי. הוא הוא סלל את הדרך לספרות ביקורתית ענפה בחצי השני של המאה ה-20, ומהווה בסיס מרכזי שעליו נשענים שני דורות של הגות ביקורתית נוקבת של התרבות הערבית.

אתר "אל-אואן", כתב העת האלקטרוני של "אגודת הרציונליסטים הערבים" (שאני נמנה על כותביו הקבועים), הוא דוגמה טובה לביקורת החותרת תחת כל יסודות השיח הערבי, לרבות קדושת הדת, המורשת, המקורות ואף הנביא מוחמד עצמו. לצדו פועל מגוון הולך וגדל של מבקרים מתחומי ידע והתמחות שונים.

הגלים הגואים של הביקורת העצמית הערבית קדמו לאירועי ה"אביב הערבי". אלה העצימו את הביקורת הפנימית במישורים רבים, בין היתר בזכות הרשתות החברתיות. אולם מאפיין מרכזי של הביקורת הערבית הוא שמוביליה מתמקדים מחוץ למולדתם או נאלצים לגלות ממנה. עיראק אירחה את מתנגדי אסד, אסד ארח את מתנגדי סדאם, וכך ביתר המדינות.

רוב הביקורת הערבית המנומקת מגיעה כיום מהוגים ערבים גולים. אם בראשית עידן התחיה הערבית היו דור או שניים של הוגים שעסקו בשיח ביקורתי ורפורמיסטי בתוך מדינותיהם, שני הדורות האחרונים כותבים מהגלות. זהו סוד הרדיקליות הביקורתית, אך זה גם מקור חולשתה.

הוגים ביקורתיים ערביים ממשיכים ליצור ניתוחים מבריקים בעזרת מודלים, כלים ותיאוריות חדשות, ובכך משתלבים בביקורת העולמית ולאו דווקא בזו הערבית. זו סיבה נוספת לריחוק בינם לבין החברות שמהן באו. באופן אירוני, "האביב הערבי" הוציא שם רע לביקורת הפנימית, לאחר שהפך לסתיו. מטבע הדברים, כאשר סערות פוקדות מדינות וחברות ואנרכיה אורבת מעבר למפתן הדלת, ביקורת עצמית אינה פופולרית גם כאשר היא בונה ופרודוקטיבית.

 
שתף מאמר זה