18.01.2016 מאמר מאת רג'אא נאטור
Hector de Pereda (CC BY-NC 2.0)
Hector de Pereda (CC BY-NC 2.0)    

האונס הכפול של נשים במלחמות במזרח התיכון וצפון אפריק

מאבקי הכוח הגבריים במזרח התיכון ובצפון אפריקה מתנהלים לא רק על טריטוריה אלא גם על גופן של נשים, אשר חוות אונס כפול על ידי הגברים הפוגעים בהן ועל ידי קהילות-האם שלהן

השימוש באונס כנשק במלחמה פרץ לתודעה הבין-לאומית בשנות ה-90, בעקבות מלחמת בוסניה-סרביה שבה נאנסו לפחות 60 אלף נשים. האו"ם וארגוני זכויות אדם מגדירים את המושג "אונס כנשק במלחמה" כאקט מיני אלים מצד כוחות צבאיים או אזרחיים המבקשים לממש מטרה פוליטית. הספרות המקצועית בנושא מלאה תיאורים פיזיים ופסיכולוגים של תופעות הלוואי המיידיות והעקיפות של אונס קבוצתי של נשים במצבי קונפליקט. הספקטרום רחב מאוד: פגיעה גופנית קשה במיוחד באיברים האינטימיים, הדבקה באיידס וטראומות נפשיות וגופניות מתמשכות. הריון כתוצאה מאונס כזה נושא משמעויות נוספות: חיים עם ההשלכות ארוכות הטווח של האונס, סימון הקורבן לעד, והשפלת החברה שנפגעה בתוך גבולותיה החברתיים והאינטימיים.

כיום מתרחשת התופעה האיומה הזו גם במלחמות המשתוללות במזרח התיכון. הדיווחים הזוועתיים מגיעים בעיקר מסוריה, שבה, על פי נתוני "המועצה הבין-לאומית להצלה" מתחילת אוגוסט 2012, ארבע מאות נשים דיווחו על אונס ו-250 על הריון כתוצאה מאינוס בכוח. קשה להעריך מה מתרחש בלוב ובסודאן, אולם אנשי ארגון Human Right Watch דיווחו בפברואר 2015 על 27 מקרי אונס וקרוב ל-200 מקרים של אונס קבוצתי. בכל המדינות הללו מתארות נשים מקרי אונס המתאימים לתופעה הנדונה: חיילי צבא וחברי מיליציות חמושות האונסים נשים בעת מנוסה מהפצצות, בעת חיפוש אוכל ומחסה, במחנות פליטים, וכן במחסומים ובמעברי גבול הנשלטים על ידי צבאות שלא בהכרח מעורבים בקונפליקט.

אונס כנשק במלחמה אינו רק נגזרת של רמת האלימות של הקונפליקטים אלא גם של סיטואציות אשר הופכות נשים לפגיעות וחסרות שליטה בגורלן. רוב הנשים הסוריות דיווחו על אונס מצד חיילי צבא אסד או המיליציות (שַבִּיחַה), אך היו גם נשים שנאנסו על ידי פקידים טורקים במעברי הגבול אשר החזיקו בכוח ובמשאבים נכספים: אשרת כניסה, מזון, כסף ומחסה. מקרי אונס בסודאן ובלוב התרחשו לרוב במהלך חיפוש אחר מצרכי יסוד שגברים שולטים בגישה אליהם. במילים אחרות, קונפליקטים הופכים נשים לפגיעות יותר משום שבמהלכם שולטים גברים ביתר שאת בגישה למשאבים חיוניים. גופן של נשים הופך להיות תגמול נאות לגבר עבור הגישה שהוא מאפשר למשאבים שברשותו.

בסוריה, נשים שנאנסו הפכו ל"סחורה פגומה", שודלו לזנות והוחזרו לתפקד על תקן "מענגות" של גברים: חיילים, מורדים, מיליציות ופורעי חוק אחרים. למעשה, האונס משיב את הנשים באופן ברוטאלי לתפקידים ותפקודים שמרניים הרווחים בחברות דתיות-מסורתיות. בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה התירו שיח'ים רבים לגברים לקחת נשים סוריות כ"שפחות". אחת הדוגמאות הבולטות לכך היה פסק ההלכה (פַתְוַא) של שיח' סלפי ממוצא סורי בשם יאסין אל-עג'לוני, שהתיר לכל גבר מוסלמי לקחת לעצמו 50 נשים סוריות כשפחות. גברים, בייחוד ממדינות המפרץ, הגיעו למחנות של פליטים סורים במקומות שונים במזרח התיכון, ובמסווה של מתן מחסה ופרנסה לנשים האומללות הם קיימו עמן יחסי מין. לאחר מספר ימים הם נטשו אותן ולמעשה הפקירו אותן לשוק הזנות.

אם לא די בכך, אונס נשים כנשק במלחמה מייצר מעגלי אלימות ודיכוי פנים חברתיים ומשפחתיים מתמשכים. נשים שנאנסו בבוסניה, בנגלדש, לוב, סודאן וקונגו חוו זאת עם חזרתן ממחנות האונס; בלוב הן התבקשו, ולעתים הוכרחו על ידי משפחותיהן, לשים קץ לחייהן, בסודאן הן סבלו מנידוי קשה משום שהאנסים סימנו את גופותיהן בצריבה, בסוריה הן חותנו בכוח עם גברים זקנים, ובבנגלדש, שם הוכנסו להריון 25 אלף מתוך 200 אלף הנשים שנאנסו על ידי חיילים פקיסטאנים במלחמת 1971, הן חוו השפלות יומיות מחברת האם שלהן. ברואנדה סירבו הבעלים לקבל את נשותיהם אחרי האונס.

נשק האונס מופנה לא רק נגד הנפגעות ונגד קהילותיהן, אלא גם מצד קהילותיהן של הנאנסות ונגדן. האונס משמש את חברות האם להשגת מטרות שונות מאלה שהושגו על ידי האויב בעת המלחמה. לא מדובר במילות גנאי ובהשפלות חולפות בלבד, אלא במניעה שיטתית ומובנית של שיקום מהנשים הללו, ושלילת כל הזדמנות שווה שלהן לחזרה למעגלי החברה והתעסוקה. הן מודרות ונדחקות לתחתית סולם הדיכוי, גם אם היו בעמדת מנהיגות בחברה השבטית קודם לכן.

אפיקים אלימים אלה נשענים על מבנים חברתיים מסורתיים-דתיים והם למעשה המשך של טראומת האונס. קהילות-האם של הנאנסות מבטאות כעס על "חוסר מוסריותן" של הנשים ונוקמות בהן. תחת שיח של שיקום, טיפול, קבלה וסולידריות מאמצות קהילות-האם את שפת הענישה, החינוך מחדש והריסון, שרק אותה, כביכול, נשים מבינות (הקהילה היזידית בעיראק הייתה נקודת אור יוצאת דופן בהקשר זה). המטרה היא לטאטא מתחת לשטיח את התופעה ולהעלים את הנשים שנפגעו ממנה; להימלט מ"אות הקלון" שהן נושאות עמן במקום להתמודד עם אי-בטחונן במצבי קונפליקט ועם הגברים שהפעילו כלפיהן אלימות ברוטלית. כך עוברת השליטה שוב לידי הגברים ומשחקת לטובת הדיכוי הכלכלי, החברתי והפוליטי של נשים.

מאכזב לגלות שהספרות המקצועית שעוסקת בתופעה מתמקדת בתיעודה ובתיאורה ולא בסוגיות פוליטיות ומבניות העומדות בבסיסה ומאפשרות אותה. דומה כי אונס כנשק במלחמה נתפס עדיין כתופעת לוואי שולית ובלתי נשלטת של לחימה, בזמן שמאבקי הכוח הגבריים על טריטוריה מתנהלים בפועל גם על גופן של נשים. כל עוד "אונס כנשק במלחמה" אינו מוגדר כסוגיה של בטחון אנושי, הדומה בחומרתה לשימוש בנשק להשמדה המונית ולטיהור אתני, נשים ימשיכו לחוות אונס כפול – על ידי הצדדים הלוחמים בקהילות-האם שלהן ולאחר מכן בתוך קהילות-האם שלהן עצמן.

 
שתף מאמר זה