02.07.2018 ניתוח עומק מאת נועם זיצמן
תמונת אילוסטרציה
תמונת אילוסטרציה    

האיגודים המקצועיים במצרים: גורם מייצב או מערער?

לפעילותם של האיגודים המקצועיים במצרים היה תפקיד חשוב בערעור הלגיטימציה של שלטון מובארכ. השלטון הנוכחי בקהיר מבין את תפקידם המכריע בשמירת היציבות, אך חושש מאיבוד השליטה בהם

לפני כמה שבועות נערכו בחירות לאיגודים המקצועיים במצרים. תוצאות הבחירות האלה שמו קץ, לפחות על הנייר, לשליטה בת יותר מ־60 שנה של ה"פדרציה המצרית של איגודי המסחר" באיגודי העובדים במדינה. בהשוואה גסה, "הפדרציה" היא המקבילה המצרית ל"הסתדרות העובדים" בישראל עד לפני כמה שנים. היא נשלטת בידי הממשלה, ואיגדה את רוב העובדים במגזר הציבורי – קרוב ל־4,000,000 עובדים מתוך כוח עבודה של כ־30,000,000 עובדים. עד שנת 2011 אסר החוק במצרים על הקמת איגודים מקצועיים פרט לפדרציה.

כעת, לאחר שנדחו שוב ושוב במשך יותר מ־12 שנים, נערכו הבחירות לאיגודים המקצועיים, ובעקבות החוק החדש שהגדיר את משך הקדנציות, הוגבלה כהונתם של ראשי הפדרציה לארבע שנים. בעקבות החוק החדש הותר להקים ארגוני עובדים עצמאיים שאינם עונים בהכרח לתכתיביו של השלטון המרכזי. עם זאת, מנהיגי האיגודים המקצועיים החדשים ממשיכים לטעון שהשלטונות עורמים מכשולים בדרכם, ובהם חוק האיגודים עצמו, המפקח על פעולתם. על כך אמר אחד מראשי הארגונים העצמאיים, כמאל עבאס, במסיבת עיתונאים שכינס לאחר הבחירות, כי "הבחירות היו פארסה בכל קנה מידה".

סיפור מאבקם של האיגודים המקצועיים העצמאיים במצרים להכרה בסמכותם מגלם את ההישגים של אירועי ינואר 2011, מחד גיסא, ואת ניסיונות המשטר הנוכחי במצרים לנכס אותם לעצמו, מאידך גיסא.

המאבק לביטול המונופול של הפדרציה המצרית של איגודי המסחר החל בשנת 2006, אז החליט בית המשפט המנהלי במצרים כי יש לבטל את הפדרציה ואת איגודי העובדים הכפופים לה. אולם למרות כמה עתירות שהוגשו, וחרף הכנסת מצרים לרשימה השחורה של מדינות הפוגעות בזכויות עובדים של סוכנות האו"ם המתמקדת ביחסי עבודה ("ארגון העבודה הבין־לאומי", ILO) בשנת 2008, ההחלטה לא יושמה.

לפעילותם הפוליטית של איגודי הפועלים המצריים היה תפקיד חשוב בערעור הלגיטימציה של שלטון מובארכ עוד לפני האירועים שהביאו להפלתו בשנת 2011. כך, למרות השליטה המונופולית של הפדרציה בעובדים המאורגנים במדינה, בשנים 1998‑2010 פרצו כ־­4,000 שביתות פועלים, וההערכות דיברו אז על כ־4,000,000 פועלים שהשתתפו בהן. חלק ניכר ממחאות הפועלים הגדולות בשנים האלה עסקו בהתנגדות למגמות ההפרטה שהחל המשק המצרי לעבור מאז תקופת סאדאת (מדיניות ה"אנפתאח") וגברו לקראת סוף שנות האלפיים.

אולם למרות היקפן הרחב של ההפגנות בשנים האלה, רובן לא העלו דרישות פוליטיות, ובוודאי שלא קראו לדמוקרטיה או לארגונו מחדש של הסדר החברתי במצרים. ההפגנות שנערכו בשנים 2006‑2007 בעיר התעשייתית אל־מחלה אל־כברא (ובקיצור, אל־מחלה), מקום מושבו של מפעל הטקסטיל הגדול במצרים הנמצא בבעלות המדינה, היו חריגות מבחינה זו. יותר מ־22,000 פועלים השביתו אז את העבודה במפעל בדרישה להעלאת שכרם. לאחר שורה של הפגנות ושביתות, שאת חלקן דיכאו השלטונות ביד קשה, התארגנה קבוצת פייסבוק ושמה "6 באפריל", ובה קראו להפגנת ענק. לימים הייתה התנועה הזאת אחד המנועים העיקריים שארגנו את ההפגנות בינואר 2011, ועד היום היא נחשבת אחת מתנועות האופוזיציה העיקריות במדינה.

לאחר כמעט עשור של שביתות, הפגנות ודרישות לשיפור תנאי שכר ותעסוקה שלוו בהתארגנויות פוליטיות, הביאה הדחתו של מובארכ ב־2011 גם להסרתם של חלק מהחסמים שהוטלו עד אז על הקמתם של איגודי עובדים עצמאיים. חודש בלבד לאחר חילופי השלטון בקהיר, שעה שתחושות בלבול, חוסר ודאות ואופוריה עדיין משלו בכיפה, הביא היומון הממסדי "אל-אהראם" את דבריו של מי שמונה להיות שר העבודה: "בדמעות בעיניו הצהיר השר אחמד אל-ברעי כי בקרוב תינתן לפועלים הזכות להקים איגודים לבחירתם [...] [איגודים] אלו יהיו עצמאיים לחלוטין משליטת המדינה, והם ינהלו את ענייניהם הפנימיים בעצמאות מוחלטת, יבחרו את נציגיהם ואת הנהגתם".  

כינוס כזה בנוכחות שר העבודה ונציגי הפועלים לא היה יכול להתקיים חודשיים קודם לכן, בתקופת מובארכ, אולם הצהרות מרגשות לחוד והמציאות המדכאת לחוד. לא עברו כמה שבועות מהצהרתו של השר החדש, ובחודש אוגוסט 2011 חזר אלברעי מדבריו וקבע מסמרות בדבר האופן שבו אפשר להקים ארגוני עובדים עצמאיים. לדבריו, ההליך אמור להיות פשוט ונגיש, וכל המעוניין להקים ארגון עצמאי צריך להגיש מסמכים למשרד העבודה, ושם ידונו בבקשה. למעשה, בחודשים שלאחר מכן הוגשו מאות בקשות, אך הן לא זכו לכל מענה.

אולם, אחד השינויים החשובים הקשורים לאיגודי העובדים שהיו פועל יוצא של כינוס ההמונים שדרש את הדחתו של הנשיא מובארכ היה הקמתו של ארגון העובדים העצמאי הראשון – "האיחוד המצרי של איגודי המסחר העצמאיים" (אל־אתחאד אל־מצרי ללנקבאת אל־מסתקלה, EFITU). ההכרזה על הקמת הארגון הייתה ב־30 בינואר 2011 בכיכר תחריר, ועצם ההכרזה היה צעד מהפכני, ולמעשה, גם בלתי חוקי, מכיוון שהוא קרא תיגר על המונופול של הפדרציה של איגודי המסחר. במסיבת העיתונאים שבה השמיעו את דרישותיהם ואת ה"אני מאמין" שלהם, קראו מייסדי הארגון החדש לשחרורם של האסירים הפוליטיים שנעצרו מאז 25 בינואר, צעד שרמז שהם אינם חוששים מלדרוש גם דרישות פוליטיות.

כמה ימים לאחר ההכרזה על הקמתו של האיחוד החדש, שאיגד כמה איגודים מקצועיים, יצאו ראשיו בקריאה לשביתה כללית ולהדחתו של חוסני מובארכ. עשרות אלפי פועלים מצרים נענו לקריאה, ובהם גם מי שעבדו במפעלים אסטרטגיים, כמו רשות התחבורה המצרית, האחראית לכל התחבורה הציבורית; עובדי תעלת סואץ; עובדי חברת החשמל והעובדים במפעלי הטקסטיל באל־מחלה אל־כברא, ובכך השביתו, למעשה, את המשק כולו. וכך, כמעט בן ליל, כמה ימים לפני הודעתו של מובארכ שהוא מפנה את כיסאו, נהפכו הפועלים, שלא היו הכוח המניע מאחורי האירועים ב־25 בינואר, לאחד הגורמים שביכולתו לערער את יציבותה של המדינה.   

יכולת הארגון וההשפעה של גוף מייצג שאינו כפוף להוראות המדינה הביאה את המועצה הצבאית העליונה (SCAF), קבוצת המפקדים הבכירים שמשלה במדינה עד שהושבע מוחמד מורסי לנשיא, לפרסם את הצו הידוע לשמצה האוסר על שביתות במשק. הצו הצבאי, שהיה לחוק בתקופת א־סיסי, קבע כי מי שיפר אותו ישלם קנס של 50,000 לירות מצריות (כ־35,000 ש"ח), ואם השביתה תיעשה אלימה או תפגע בהליך היצור, יעמוד הקנס על 500,000 לי"מ. סכום דומה ישלם מי שישתתף בשביתה העלולה לפגוע באחדות הלאומית או בסדר הציבורי, על כל המשתמע מכך.

צעדים אלו של השלטון הביאו את ה־ILO להחזיר את מצרים לרשימה השחורה של הארגון. אנשי הפדרציה גינו, כמובן, את הצעד של האו"ם, וטענו שהוא בעל "מטרות פוליטיות". נשיא הפדרציה שב ואיים, כתמיד, שהקמת איגודים אחרים תפגע ביציבותה הפנימית של מצרים וש"ביטחונה הלאומי של המדינה הוא קו אדום שלא נהיה מוכנים לחצותו, בוודאי שלא למטרת קידומם של סדרי יום חיצוניים".

במצב שנוצר, בלי פיקוח של גוף בין־לאומי על זכויות העובדים והפועלים במדינה ובתירוץ של חשש לפגיעה בביטחון הלאומי, יכלה המדינה לשוב ולדכא בקלות ובנחרצות כל התקוממות שמקורה בקריאות לשיפור תנאי העבודה ולהעלאות שכר. לפי דוח שפרסם ה"מרכז המצרי לזכויות כלכליות וחברתיות", משנת 2016 נעצרו מאות פועלים מצרים משום כשהפגינו במקומות עבודתם.

בה בעת דאגו גורמי האכיפה במדינה למנוע הפגנות ושביתות שטרם התרחשו. אחד המקרים שזכו לתהודה תקשורתית היה מעצרם של שישה עובדים ברשות התחבורה הציבורית המצרית, באישון ליל בספטמבר 2016, משום  שיזמו שביתה של נהגי התחבורה הציבורית. בבוקר המעצר פרסם בנו של אחד העצורים בפרופיל הפייסבוק שלו שאביו נמצא בחקירה במנגנוני הביטחון הלאומי ושהוא חושש לשלומו. לבסוף שוחררו האב ושאר העצורים, אולם ההד שיצרו המעצרים מנעו אירועים דומים לאחר מכן.

הביטחון העצמי הגובר של השלטונות במצרים בדבר יכולתם להכיל את האירועים, וכדי לשדר לקהילה הבין־לאומית שהם פועלים על פי החוק בנוגע להתארגנויות העובדים במדינה, אושר בשלהי 2017 החוק שהוזכר לעיל, ולפיו מותר להקים איגודים מקצועיים מקבילים לפדרציה. אולם אליה וקוץ בה. האיגודים המקצועיים שהותר להקימם הם רק ארגונים שיקבלו את אישור משרד הפנים המצרי, ולמעשה, נועד החוק הזה לחזק את שליטתה של קהיר בארגונים שיזכו באישור המיוחל.

בסיכומו של דבר, סוגיית העבודה המאורגנת במצרים מגלמת את האתגרים של א־סיסי ושלטונו בשנים האחרונות: מצד אחד, כל הנוגעים בדבר מבינים את הצורך במנגנונים שיוכלו לווסת את הלחצים החברתיים והכלכליים, והאיגודים המקצועיים ממלאים את התפקיד הזה. מצד שני, בעיני הגורמים היושבים בקהיר שחרור החבל עלול להתגלות כחרב פיפיות שתופנה כלפיהם. הציבור במצרים כבר מזמן אינו הולך שבי אחר הצהרות וצעדים ריקים מתוכן, ואף על פי שבשלב זה ידיהם של מיליוני מצרים כבולות בשל חוקים ורגולציות, ניסיון העבר מלמד כי ישנה נקודת אל־חזור, ולמרות כל הניסיונות למשְׁטֵר את אי־שביעות הרצון של הציבור ולהכילה, הניסיונות האלה דווקא עלולים לחשוף את מערומיה של השיטה ולהניע שינוי.

 
שתף מאמר זה