אודות הכותב
עלי אל-אעור
כותב אורח
15.09.2017 מאמר מאת עלי אל-אעור
 

הדתת הסכסוך תסכן את פתרונו

האסטרטגיה הישראלית לפירוק המנהיגות הלאומית הפלסטינית הפקירה את הרחוב הפלסטיני לתנועות דתיות וסלפיות אשר מובילות את שני העמים לעתיד מסוכן

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך לאומי בין הפלסטינים והישראלים, ולא סכסוך דתי בין היהודים והמוסלמים הפלסטינים או המוסלמים בכלל.

שני הצדדים חוו סבל ומלחמות. עבור הפלסטינים מסמלים מעשי ההרג והגירוש בנכבה את סבלם ואת המחיר הכבד שהם משלמים מזה שישים ותשע שנה. על כך נוסף הכיבוש הישראלי הנמשך מזה חמישים שנה בירושלים המזרחית, בגדה המערבית וברצועת עזה. מראשית המאה ה-21 מבתרת גדר ההפרדה את המרחב הפלסטיני וכולאת את הפלסטינים בבתי כלא גדולים.

למרות כל זאת בשני הצדדים פיעמה תמיד התקווה להגיע לשלום צודק וכולל אשר יביא ביטחון, יציבות ועצמאות לשתי המדינות – מדינת פלסטין בצד מדינת ישראל. הסכם אוסלו מ-1993, על יתרונותיו וחסרונותיו, היה הוכחה מובהקת לרצון וליכולת של שני הצדדים לממש את השלום.

במהלך המשבר האחרון בשער השבטים סגרה ממשלת ישראל את אל-חרם א-שריף ואת מסגד אל-אקצא בפני המתפללים המוסלמים, ובו בזמן התירה לקבוצות של יהודים קיצונים להכנס לרחבה הקדושה במספרים גדולים אף יותר מן הרגיל. אולם מחאתם של המוסלמים הפלסטינים בירושלים הובילה לפתיחתו מחדש של ההר הקדוש ולהשיב על כנם את ההסדרים שנהגו במקום עד אירועי ה-14 ביולי 2017. באמצעות מחאה עממית-דתית הצליחו הפלסטינים לסכל את צעדיה של מדינת ישראל ואת ניסיונה לשנות את הסטטוס קוו באתר.

מדיניותה של ישראל בתור המתחם המקודש וסביבו יצרה למעשה הנהגה דתית חדשה בירושלים. בעלי הסמכות הדתית הם אלו שניהלו את המשבר האחרון, ובראשם המופתי הפלסטיני, דרשני מסגד אלאקצא ונשיא בית הדין השרעי בירושלים. ישראל נותרה ללא מנהיגים לאומיים המסוגלים לייצג את הרחוב הירושלמי. בכירים בפתח היו אמנם ברקע, אולם כוח ההכרעה היה בידיהם של בעלי הסמכות הדתית.

בסוף אוגוסט עלו לרחבת אלאקצא מספר חברי כנסת, מלווים ברבנים, באישור ממשלת ישראל. זאת בניגוד להסכם בין נתניהו למלך עבדאללה שנערך באוקטובר 2015 בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי. ב-7 בספטמבר הוציאה פרקליטות מדינת ישראל צו סגירה למבנה הסמוך לשער הרחמים במסגד אל-אקצא. צעדים מסוג זה מנוגדים לאמנת ז'נבה הרביעית (1949), לחוק הבינלאומי, להחלטת בית המשפט הבינלאומי בהאג מ-2004 ולהחלטות האחרונות של ארגון אונסק"ו, המחשיבות את ירושלים ואת מסגד אל-אקצא כשטח כבוש אשר אסור למדינת ישראל לבצע בו שינויים כלשהם.

מדיניותה של ישראל בירושלים ובמסגד אל-אקצא, שוחקת את הסטטוס קוו ומעלה את רף המתיחות והאלימות. מכל מקום, צעדים אלו לא יצליחו לשנות את מעמדו החוקי של מסגד אל-אקצא, אשר כל ממשלות ישראל מאז שנת 1967 אישררו אותו הלכה למעשה.

בראשית שנות השבעים של המאה שעברה ניסתה ישראל לייצר מנהיגות חלופית לאש"ף ועודדה את תנועת אל-מוג'מע אל-אסלאמי בראשות השיח' אחמד יאסין (ממנה נולדה לימים חמאס). פעילותה הדתית, החברתית והפוליטית של אל-מוג'מע סייעה להפוך את חמאס לשחקן פוליטי ומדיני חזק במישור המקומי והאזורי. חמאס עצמה פרסמה לאחרונה מסמך מדיני חדש ובו הדגישה כי הסכסוך עם ישראל הינו טריטוריאלי וכי לא מדובר במלחמת דת נגד היהדות. נקודה זו נזקפת לזכותה של חמאס משום שהוא משקפת את יכולתה להמיר את האידיאולוגיה שלה מדתית ללאומית.

זמן קצר לאחר מותו של המנהיג הירושלמי פייסל חוסייני באמצע שנת 2001 סגרה ישראל את האוריינט האוס ואת שאר מוסדות ההנהגה הלאומית הפלסטינית בירושלים. צעדים אלו סללו את הדרך לתנועה האסלאמית בראשות שיח' ראיד סלאח, שכונן מנהיגות דתית בירושלים המזרחית והפך ל"שיח' אל-אקצא", כשהוא מצהיר כי ירושלים תהיה בירת הח'ליפות האסלאמית העתידית.

כל אימת שישראל עצרה את מנהיגי פתח ואש"ף, ובראשם חאתם עבד אל-קאדר, ד"ר חנאן עשראוי ומזכירי פתח בירושלים, היא הכחישה למעשה את הצביון הלאומי של הסכסוך. אולם היא שכחה שבכך היא תיצור חלל פוליטי בעיר, מה שיאפשר לתנועות האסלאמיות השונות להוביל את הרחוב הירושלמי. הבולטות שבהן הן מפלגת השחרור האסלאמית, תנועת חמאס, התנועה הסלפית ותנועות אסלאמיות נוספות.

אני קורא לממשלת ישראל שלא להפוך את הסכסוך הלאומי לדתי. האידיאולוגיה והרגש הדתיים בקרב המוסלמים בכלל, ובקרב המוסלמים בפלסטין בפרט, חזקים מהרגש הלאומי. האידיאולוגיה הדתית נובעת מהקוראן וממורשת הנביא, והיא איננה סובלת פתרונות ביניים או פתרונות של שלום. הדתה של הסכסוך תביא לכך שהקוראן, מורשת הנביא, הג'יהאד וגן העדן ישלטו בסופו של דבר על מחשבתם ועל שכלם של המוסלמים והסכסוך יתחזק. מעגל האלימות, ההרג והדם של פלסטינים וישראלים יתרחב. אולם אם יישמר הצביון הלאומי של הסכסוך, ומנהיגים לאומיים ייצגו אותו, הוא יוכל להוביל לשלום אמיתי ומקיף שיתבסס על צדק, כבוד לזכויות אדם, ידידות ועתיד טוב ובטוח יותר לילדינו.

חזון זה יתגשם אך ורק באמצעות משא ומתן עם המנהיגות הלאומית הפלסטינית בראשות הנשיא אבו מאזן, אשר יוביל להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.


ד"ר עלי אל-אעור הוא חוקר פלסטיני המתמחה בירושלים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר פורסם בערבית באתר הפלסטיני דוניא אל-וטן ובסוכנות הידיעות הפלסטינית הרשמית, מען (תרגם מערבית: ערן צדקיהו)

 
שתף מאמר זה