08.05.2018 מאמר מאת מורן זגה
מדבר לוב
מדבר לוב    

ההסכמים הנשכחים שעיצבו את גבולות המזרח התיכון

לא מעט הסכמים השפיעו על עיצוב המפה המדינית של המזרח התיכון. מדוע היה הסכם סייקס-פיקו דווקא ההצעה הקרובה ביותר לשאיפות האומה הערבית, ומתי השתנתה גישת המעצמות לקביעת הגבולות במזרח התיכון?

על פי התפיסה הרווחת היה הסכם סייקס-פיקו ההחלטה המשמעותית ביותר בעיצוב גבולות המזרח התיכון. תזכורת לכך ראינו במאי 2016, כאשר ציין העולם מאה שנים לחתימת ההסכם ב"פסטיבל" תקשורתי, אקדמי וציבורי רחב היקף. אולם, למעשה, גבולות האזור נקבעו במידה רבה בהסכמים מאוחרים יותר, כמו הסכם סוור (Sevres) משנת 1920, שקיבע את התפיסה הדוגלת בחלוקה למדינות ערביות ריבוניות נפרדות שלא על בסיס אתני. אולם להסכם זה לא צורפה מפה, ושמו לא זכה להכרה ציבורית רחבה.

לא מעט הסכמים השפיעו על עיצוב המפה המדינית של המזרח התיכון, וכל אחד מהם הותיר עליה את טביעת אצבעו – בקביעת תוואי הגבולות, בתפיסה שייצג ובשיקולים שהדריכו אותו או נעדרו ממנו. רוב ההסכמים שעיצבו את אזור הליבה של המזרח התיכון, המכונה "הסהר הפורה" (עיראק, סוריה, לבנון, ישראל, ירדן ומצרים), נערכו בחמש שנים בלבד, בין 1916 ל־1921. הפרוטוקולים וההתכתבויות שעמדו ברקע ההסכמים האלה משקפים את המודעות הרבה שהייתה למעצמות ששלטו באזור לתנאים המקומיים ולשאיפות הריבוניות והטריטוריאליות של הקהילות שבו. אולם הסכמי הגבול מלמדים על הפער הגדול שנוצר בין ההיכרות של המעצמות עם המרחב לבין ההחלטות שהתקבלו בנוגע לחלוקת המרחב הזה.

במשך תקופה קצרה העניקו בריטניה וצרפת משקל רב לתנועה הפאן־ערבית ששאפה להגדרה עצמית של כל האוכלוסייה הערבית על בסיס אתני. התכתובות בין השריף חוסיין ממכה למושל הבריטי הנרי מקמהון בשנים 1915-1916 חושפות את התפיסות הטריטוריאליות ואת תפיסות הגבול של הצדדים בטרם נקבעו הגבולות. גם חוסיין וגם מקמהון ביטאו במכתביהם תפיסות לאומיות הדוגלות בהפרדה טריטוריאלית ופוליטית על בסיס אתני, ואף השתמשו במושג "ח'ליפות ערבית" לתיאור המדינה שתשמש בית אידאולוגי לכל האומה הערבית.

הסכם סייקס-פיקו, שנקבע בחשאי במהלך התכתובות בין חוסיין למקמהון, נועד לקבוע את גבולות ההשפעה של המעצמות בלבד, והתפתחויות מאוחרות ביטלו את תקפותו, אך גם הקווים שחילקו את תחומי ההשפעה הקולוניאליסטיים אינם מייצגים את הבסיס לגבולות הבין־לאומיים של מדינות ערב המודרניות. מי שיתבונן במפה שצורפה להסכם ימצא הבדלים גדולים בין שמות המדינות וקווי הגבול שבה לבין אלו המוכרים לנו כיום. כמו כן, ההסכם נגע רק לאזור מצומצם במזרח התיכון, ולא עסק בחלוקה של חצי האי ערב וצפון אפריקה.

הסכם סייקס-פיקו ביטא את שאיפתה האתנית של האומה הערבית להגדרה עצמית. הסכם זה היה ההסכם הרשמי היחיד שהזכיר מדינה ערבית אחת מאוחדת, וקבע כי ממשלות בריטניה וצרפת מקבלות "את התחום של מדינה ערבית עתידית או קונפדרציה של מדינות ערביות". כלומר, למרות הדימוי של ההסכם הזה בציבור, שהוא שחילק את המזרח התיכון, הסכם זה דווקא נתן מענה למאוויים הלאומיים של התנועה הפאן־ערבית (אם כי על הנייר בלבד). ראוי להדגיש כי מאוויים אלו ייצגו את תפיסותיה של התנועה הפאן־ערבית, בזמן שהאוכלוסייה הערבית ומנהיגיה אחזו במגוון רחב של שאיפות ריבוניות וטריטוריאליות.

מפת הסכמי סייקס-פיקו

 

הצהרת בלפור שניתנה לעם היהודי שנה לאחר הסכם סייקס-פיקו התבססה אף היא על שיקולים אתניים, בהתאם לרוח התקופה. עם זאת, הסכמי הגבול שנקבעו לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) הפחיתו בחשיבותו של הגורם האתני והתמקדו בחלוקה למוקדי כוח מצומצמים יותר וביצירת מדינות חדשות. הסכמי סן רמו וסוור קבעו את חלוקת המזרח התיכון וצפון אפריקה למספר רב של יחידות פוליטיות נפרדות כעובדה מוגמרת, ולא השיבו לדיון את המרחב הפוליטי המאוחד עבור האומה הערבית.

משלב זה הגיבו המנהיגים הערבים להתרחשויות ואימצו את הסדר הפוליטי שהוכתב להם. להבדיל מחוסיין ששאף לממש את חזון הפאן־ערביות, הסתפקו בניו, שמונו למנהיגים מקומיים, במימוש שלטונם ובהרחבתו. המכתב ששלח הבן (האמיר) פייסל באפריל 1920 לפילדמרשל אלנבי מייצג את המעבר מתפיסה של גבול מאוחד על בסיסי אתני־אידאולוגי, לתפיסה של גבול אזורי המייצג פשרה והבנה של מגבלות הכוח: "בנוגע לשאלה על פלשתינה, לא ראיתי במכתבך באופן מספיק ברור הכרה במדינה כחלק בלתי נפרד מסוריה, אף על פי שפלשתינה לא יכולה להיות נפרדת מסוריה בשום אופן, מבחינה גאוגרפית, אתנוגרפית, מסורתית, כלכלית ומבחינת השפה והשאיפות הלאומיות".

מכתבו של פייסל מבטא את ניסיונותיו להרחיב את גבולותיה של סוריה על חשבון המדינה הערבית המאוחדת, שהרי גם עיראק השכנה לא נבדלה מסוריה מבחינה גאוגרפית ואתנוגרפית. אולם בשלב זה כבר היו ברורות מגבלותיה של ההנהגה הערבית לעצב את המרחב על פי תפיסותיה.

החוקר רשיד ח'אלדי תיאר תקופה זו בסוריה כזירה של "סתירות ופונקציונליות". האליטות נחלקו בין האידאל הגבוה ביותר – להקים מדינה אחת שתכיל את כל מי ששותף למורשת הערבית, לבין הנטייה להעדיף שאיפות מקומיות. המתח בין המגמות האלה ניכר עד היום. בסיס הלגיטימציה של כל מדינה ערבית עומד תמיד בסימן שאלה, ולעתים המדינה נדרשת להתמודד עם כוחות המבקשים לאמץ תפיסות טריטוריאליות על בסיס אידאולוגי אחר.

פיצול זה הוא תוצאה של ההסכמים שנשכחו במידה רבה מהתודעה הציבורית. מבחינה זו, תום מלחמת העולם הראשונה היה נקודה מכרעת בהיסטוריה של האזור. לא הסכם סייקס-פיקו, אלא כל ההסכמים שנערכו לאחר 1918 קבעו כי האומה הערבית תחולק לכמה מסגרות ריבוניות וטריטוריאליות בגבולות בין־לאומיים שיפרידו ביניהן.

 
שתף מאמר זה