22.11.2014 מאמר מאת ז. כהנוב
 

הטרילוגיה הישראלית -- הווה: בחזרה לתרפ"ט

חזרנו לשלב הסכסוך הבין-קהילתי: התנגשויות דמים אכזריות ועקובות מדם בין יהודים לערבים בכל חלקי הארץ, כמו בתרפ"ט. אולם מאורעות תשע"ד-תשע"ה מסמנים עוד שתי מגמות של התקופה הנוכחית: התפרקות המסגרות המדיניות הגדולות בישראל ובשטחים, והתגברות משמעותן של היחידות הקטנות.

הרעיון לפיו אנחנו חיים במצב תרפ"טי מתרוצץ אצלי מזה זמן. לפני כשבוע ידיד הציע לי להעלות אותו על הכתב. עוד לא הספקתי לסדר את מחשבותיי, וכבר אורי משגב הקדים אותי.  

ובכן, חזרנו לתרפ"ט. לא תרפ"ט במובן הצר, משמע מאורעות דמים שבהם פורעים ערבים תוקפים יהודים שלווים וטובחים בהם במקלות ובגרזנים. חזרנו לתרפ"ט במובן הרחב של המושג: התנגשויות דמים אכזריות ועקובות מדם בין יהודים לערבים בכל חלקי הארץ. התנגשויות הדמים התכופות מתפשטות בארץ ומסמנות את השלב החדש-ישן שאליו הגיע הסכסוך בין שני עמי הארץ – הסכסוך הבין-קהילתי. לא עוד צבא סדיר נגד צבא סדיר, וגם לא צבא סדיר נגד ארגוני טרור מסוג זה או אחר. לא עוד מאבקים מוגדרים ומתוחמים שמתנהלים בשדות קרב רחוקים. מעתה הסכסוך הוא בכל מקום: עיר נגד עיר, שכונה נגד שכונה, רחוב נגד רחוב, בית נגד בית. גם המעורבים בהתנגשויות הדמים הם לא בהכרח חיילים ושוטרים מאומנים וטרוריסטים מקצועיים. המעורבים הם אנחנו – אנשים פשוטים שעוסקים בעמל יומם ומוצאים עצמם לפתע בקו החזית החדש. כל אחת ואחד מאתנו יכולים להיות הקורבן הבא או התוקף הבא של תרפ"ט החדשה.

כאז כן עתה, נהג אוטובוס ערבי שנמצא מת כשחבל סביב צווארו גורם לרתחת יצרים ול"תגובת נגד" נוראה ואכזרית. כפי שאבחן הילל כהן בספרו המופתי תרפ"ט: כאז כן עתה, כל צד סופר רק את נפגעיו ואת כאבו, אדיש לחלוטין לסבלם ולכאבם של בני הקהילה היריבה, שגרים ועובדים מעבר לרחוב, או מצדה השני של העיר. הדם השפוך זועק אלינו מן האדמה, אך אנחנו מסרבים לשמוע. במקום למנוע את הרצח הבא אנחנו הופכים את הדם לדלק שמניע את גלגלי השנאה והטירוף.

הפגנת ימין בשיח' ג'ראח, ירושלים (צילום מסך: יוטיוב)

מאורעות תשע"ד-תשע"ה מסמנים עוד שתי מגמות של התקופה הנוכחית. הראשונה היא התפרקות המסגרות הגדולות, והתגברות משמעותן של היחידות הקטנות. מדינת ישראל מתפרקת מתפקידיה כמדינה. שניים וחצי עשורים של הפרטות בלתי נגמרות רוקנו את המדינה מתוכן, ומי שחשבה שהמדינה יכולה להישאר כמסגרת בלבד, ממלאת רק תכנים לאומיים ומשמשת כשומר לילה – מתבדית עתה. המדינה שאינה נוכחת בחיי אזרחיה בשגרה לא מסוגלת לסייע להם גם בעת חירום. אצל שכנינו הפלסטינים המצב דומה: הרשות הפלסטינית היא מסגרת דיפלומטית-פוליטית בעיקרה, ומשטר ההפרדה שכפינו נותן את אותותיו: ערביי יהודה לנפשם, ערביי שומרון לנפשם וערביי מזרח ירושלים לנפשם. גם הטרור החדש נושא דפוס של התארגנויות מקומיות.

המגמה השניה היא מחיקתו של הקו הירוק. פיגוע בגוש עציון נראה כמו פיגוע בירושלים. הריסת בתי הפוגעים מתבצעת בבית לחם כפי שהיא מתבצעת בג'בל מוכבר. המהומות נעות בין ירושלים, השומרון, הגליל והשרון המזרחי ("המשולש", בשבילכם). עוד מעט קט והדרום יצטרף גם הוא. הגבולות הישנים שהגדירו פעם "ישראל" מול "שטחים" כשתי ישויות בעלות משטר שונה הופכים לאחר חמישים שנות שלטון ישראלי בא"י השלמה ללא רלוונטיים. הסכסוך הלאומי מתפשט על כל ארץ-ישראל/פלסטין.

מחיקתו של הקו הירוק מרחיקה את תכנית שתי המדינות, שנראית היום כגוויה העושה את נשימותיה האחרונות, מפרפרת ומפרפרת ומסרבת ללכת לעולם שכולו טוב. מנגד, אף צד פוליטי או רעיוני לא מעלה תכנית חלופית. סיסמאות ריקות מתוכן כמו "מדינה דו-לאומית", "מדינת אפרטהייד", "אוטונומיה" נזרקות לחלל האוויר, אך אינן יכולות כמובן למלא את החלל שנוצר מהסתלקותו האטית של רעיון "שתי מדינות לשני העמים" – והוא מתמלא בהתנגשויות אלימות, בדם ובאש.

איך הגענו למצב זה? כיצד תמרנה עצמה מדינת ישראל למה שנראה כחוסר מוצא מדיני מוחלט?

על כך במאמר הבא.


ד״ר ז. כהנוב היא חוקרת ומשקיפה סקרנית על המתרחש בישראל ובמזרח התיכון

 
שתף מאמר זה