30.12.2017 מאמר מאת עאמר דהאמשה
העיר העתיקה ביפו (משה מילנר, לע"מ)
העיר העתיקה ביפו (משה מילנר, לע"מ)    

הכירו את עמיתי המחקר: ד"ר עאמר דהאמשה

כעמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית בכוונתי להתמקד השנה במפגש בין דמות הפלסטיני והמתנחל היהודי בספרות העברית שמקורה בשטחים, וכן בהדרתה של השפה והזהות הערבית מעיצוב המרחב הישראלי בתוך גבולות הקו הירוק

אני מרצה לעברית במכללה האקדמית הערבית לחינוך בחיפה ומלגאי במכון למחקר ע"ש הרי ס' טרומן למען קידום השלום באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריי מתמקדים בבחינת הקשר בין מקום לזהות בתרבות הפלסטינית, בשמות מקומות ובסיפורי מקום, בספרות ובייצוג של העברית והערבית בנוף הלשוני של שמות רחובות ודרכים.

הכתיבה על המרחב ועל זהות המקום בתפיסת ערביי הארץ דלה מאוד. דלה גם הכתיבה על האתנוגרפיה של המרחב ועל מושגי הסביבה ושמותיה בתפיסה הפנים-תרבותית של חברה זו. רוב המחקר הקיים מתרכז בשמות שישראל מעניקה למקומות ובשילוט העברי מנקודת מבט ציונית. המעט שנכתב על שמותיה הערביים של הארץ, בידי יהודים וערבים, סובל מליקויים מתודולוגיים מכיוון שהוא מתעלם מהמשתמשים בשמות הללו, מן התרבות שקבעה אותם ומצורותיה הסימבוליות.

ספר הביכורים שלי, "מקום לדור בו ושם לו: קריאה ספרותית ותרבותית בשמות הערביים של הארץ" (הוצאת דביר ומכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב), בא למלא חלל זה. בספר אני בוחן את התהוות שמות היישובים הערביים, שמות נופי הטבע בערבית ונוהגי השיום (מתן שמות) של החברה הערבית בארץ. זו הפעם הראשונה ששמותיהם הערביים של מקומות נדונים כמבעים הצופנים   מציאות מתחת לפני השטח וכיצירה בעלת משמעות מרחבית.

הבסיס לספר הוא עבודת שדה "מלמטה" הכוללת ראיונות אתנוגרפיים ואיסוף מאות סיפורי מקום והסברים עממיים לשמות המקומות, על פי היסטוריה בעל פה המהלכת בין ערביי הגליל. הספר שוזר סיפורים ומחבר בין שברי זיכרונות מרחביים בתוך הקשריהם החברתיים והתרבותיים, ומציג יריעה תרבותית והיסטורית רחבה וארוכת שנים, כמשקל נגד לשכחת השמות בערבית והשכחתם. לצד זאת, אני בוחן בספר את התהליכים הגאו-פוליטיים שהביאו לשקיעת מפת השמות בערבית.

כעמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ברצוני להתמקד בשנה הקרובה בשני נושאים מרכזיים. הראשון הוא המפגש בין דמות הפלסטיני והמתנחל היהודי, ותיאור המקום וההיסטוריה של הארץ, כפי שהם עולים ביצירות ספרותיות שעלילתן ממוקמת בשטחים הפלסטינים שנכבשו ב-1967, או יהודה ושומרון המשוחררות, על פי המינוח המקובל על הימין. בהקשר זה אבחן גם את שאלת הבעלות על הארץ מנקודת ראותם של סופרים יהודים-ישראלים התומכים בהתנחלויות.

בעשור האחרון נתפסים חוגי המתנחלים המתגוררים מעבר לקו הירוק כגורמים בעלי משקל כבד בהכתבת מדיניותן של ממשלות ישראל, ותביעותיהם המרחביות והפוליטיות מהוות אבן נגף בדרך להשגת פתרון צודק בין הישראלים והפלסטינים. מעניין לבדוק כיצד הסיפורת שכתבו סופרים מתנחלים וסופרים תומכי התנחלויות מתווכת את התפיסות המרחביות הנוגעות לפלסטינים וליהודים, ומהי ה"גאוגרפיה הספרותית" המשתקפת מיצירותיהם: דימוייה של הארץ, ההיסטוריה שלה ושימושיה בסוציאליזציה המרחבית של קוראי הסיפורת.

המוקד השני שאעסוק בו הוא הנוף הלשוני של שילוט החוצות בערים מעורבות שבהן מתגוררות אוכלוסייה יהודית ואוכלוסייה פלסטינית. השלטים, ייצוגן של שפות מסוימות והיעדרן של אחרות, הבחירה בשמות רחובות מסוימים והעלמת שמות אחרים – כולם ייבחנו כמרחב פעולה המדגים את מערכת יחסי הכוחות במרחב בין המיעוט הפלסטיני מחד והרוב היהודי והריבון הישראלי מאידך.

הריבון בערים המעורבות הוא יהודי, אך הן ממשיכות להיות סמל הן ללאומיות היהודית/ישראלית הן ללאומיות הפלסטינית ולעמוד במוקד של מאבקים לאומיים. הערים הללו יכולות לשמש כמעין מיקרוקוסמוס של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומקרה בוחן חשוב לסוגיות הקשורות לזהות לאומית, לקשר בין שפה, חברה ופוליטיקה מרחבית ובין הריבון והרוב היהודי למיעוט הפלסטיני.

 
שתף מאמר זה