28.01.2018 מאמר מאת נועם זיצמן
להקת קאירוקי המצרית (צילום מסך)
להקת קאירוקי המצרית (צילום מסך)    

הכירו את עמיתי המחקר: נועם זיצמן

קולותיהם של הצעירים הערבים מקדמים סדר יום אזרחי, כלכלי-חברתי, ותוך כדי כך מדגישים את שוליותן של הקלישאות על ישראל ועל דאע"ש, שאין להן זיקה למצוקות היומיומיות של האזרח החי בקהיר, בריאד או בקזבלנקה

שמי נועם זיצמן. כיום אני מנהל את המחלקה למחקרים אסטרטגיים בחברת Verint. הייתי חוקר בכיר במרכז למחקר מדיני במשרד החוץ, וקודם לכן ייסדתי וניהלתי את חברת "חלון לערב", אשר הייתה מבין החלוצות ללימוד הערבית המדוברת ותרבותה ברחבי הארץ לציבור הרחב.

אני בוגר תואר שני בלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת חיפה. בראשית שנת 2017 פרסמתי (יחד עם נעמה אביעד) את הספר "פסקול של מהפכות: השירים שליוו את הטלטלות במדינות ערב, 2015-2010" (הוצאת מינרווה).

בכתיבתי בפורום אבקש להסיר את הלוט מעל קולותיהם של צעירים מרחבי העולם הערבי, בעיקר ממצרים, אולם גם ממדינות ערב אחרות. אשאף לעשות זאת מנקודת מבט של השווה, ללא התנשאות או ביקורת, כפי שלעתים קרובות מדי מתרחש בשיח הציבורי הישראלי.

קשת הנושאים שאמנים ערביים עסקו בהם העלתה ללב השיח הציבורי הערבי את המצוקות או התופעות החברתיות מהן התעלמו השלטונות: עוני מחפיר, נטיות חד-מיניות, אלימות במשפחה, אימהוּת חד-הורית, פשעי מין, ילדי רחוב, חסרי בית, זנות ועוד. כל אלה הופיעו בסרטי הקולנוע, בשירה, בגרפיטי על קירות וכמעט בכל פלטפורמה אחרת שצעירים הצליחו לזעוק באמצעותה מבלי שידיהן הארוכות של מערכות אכיפת החוק תגענה אליהם.

בתוך אלה בולטים הראפ, ההיפ-הופ, הרוק והרוק הכבד בעולם הערבי. אלה הפכו בשנים האחרונות לחלק מרכזי באופני הביטוי של צעירים ערבים, ובאמצעותם הם מביעים את תסכולם הפוליטי, הכלכלי והחברתי. בבלוגים שפרחו במחצית העשור הראשון של שנות האלפיים ברשת הפייסבוק, ביוטיוב, בטוויטר, בתיאטרון, בקולנוע ואפילו בעיתונות נשמעו קולותיהם של מבקשי השינוי. חלקם אף הצהירו על המחיר שהם מוכנים לשלם תמורתו.

ההתקוממויות העממיות של ינואר 2011 לא הביאו, חרף אזהרותיהם של כמה נביאי זעם, לעלייתם של משטרים אסלאמיים קיצוניים. יתר על כן, המשטרים הערביים נאבקים עד חורמה באסלאם הקיצוני מבית המדרש הסלפי-ג'יהאדיסטי, המאיים על יציבות המדינות. גם הזרם הפרגמטי של האסלאם הפוליטי, "האחים המוסלמים", לא העסיק את הצעירים הערביים שיצאו לכיכרות. המוחים באו לערער על דפוסי הפטרנליזם וחיפשו סולידריות חברתית ופוליטית חלופית, שעד מהרה נכזבה.

בכתיבתי אנסה לעמוד על ערעור המוסכמות החברתיות הללו. אני תר אחר הגוף הראשון, חסר המטאפורות, המגיע ללא מתווכים. האם מתפתחת בחברות הערביות תודעה של אזרחות, המכירה בחשיבותה של המדינה ושל החוק והסדר, אך בה בעת גם מכירה בזכויות האדם והאזרח אל מול המדינה?

קולותיהם של הצעירים הערבים מקדמים סדר יום אזרחי, כלכלי-חברתי, ותוך כדי כך מדגישים את שוליותן של הקלישאות הפוליטיות דוגמת הסכסוך עם ישראל, טרור מבית, אסלאם דאע"שי וסוגיות אחרות שאין להן זיקה למצוקות היומיומיות של האזרח החי בקהיר, בריאד או בקזבלנקה.

 
שתף מאמר זה