22.11.2016 מאמר מאת רונית מרזן
 

הכנועים, השחוקים והזקופים -- והמדינה הפלסטינית

דורות של פוליטיקאים פלסטינים בשטחים ובישראל מסמלים את הדור הכנוע, השחוק והזקוף, ונוקטים שיח אופייני בסוגיות שונות. אולם מדי שנה, בחודש נובמבר, הם מציינים את מותו של יאסר ערפאת ומזכירים: כולם מאוחדים בתביעה למדינה בגבולות 1967

בנובמבר 2014 נשא ח"כ מוחמד ברכה, מנהיג מפלגת חד"ש, נאום לציון עשור למותו של יאסר ערפאת. שנתיים לאחר מכן נשא ח"כ איימן עודה, חבר במפלגת חד"ש וראש הרשימה המשותפת, נאום על אותה בימה. שני הפוליטיקאים צמחו במפלגה הקומוניסטית הישראלית, וכיום כל אחד מהם ממלא תפקיד מרכזי בהנהגה של החברה הערבית בישראל. אולם נאומו של עודה מייצג את הלך הרוח של "הדור הזקוף", ובכך הוא שונה מנאומו של ברכה.

מוחמד ברכה, יליד 1955, הוא בן הדור שנולד בעשור הראשון לקיום מדינת ישראל, התבגר בצל מלחמות 1967 ו-1973 והגיע לפרקו הפוליטי ביום האדמה (1976). המנהיגים הפוליטיים בני דורו, שהחליפו את המוח'תארים וראשי החמולות, נפנו לבניין הכוח המוסדי-פוליטי של הערבים בישראל (הוועד הארצי של הרשויות המקומיות, ועדת המעקב, המפלגות והעמותות האזרחיות). דור זה אמנם הצליח לשנות את דפוסי ההצבעה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, שבהדרגה  עברה ברובה להצביע למפלגות הערביות, אולם הוא נכשל בתרגום ההצלחה האלקטוראלית לשוויון אזרחי, והפך ל"דור שחוק".

כשברכה עלה לנאום בעצרת לזכרו של יאסר ערפאת בנובמבר 2014 הוא נשא דברים בשם דור הבנים, שחווייתו המכוננת הייתה "יום האדמה". הרטוריקה שלו אמנם נשמעת רדיקלית לאוזן הישראלית, אך היא נועדה לרומם את רוחו השפופה של דור הסבים (שמייצגו הוא אבו מאזן), הפועל בסביבות אנטגוניסטיות –  הישראלית, "הכובשת, הפושעת, היהירה והמתנכרת לכל הנוהגים ההומאניים והבינלאומיים"; האמריקאית, "המשולה למגפה ותומכת בישראל ובכיבוש"; הערבית, "העסוקה בענייניה, מתנכרת לסביבתה ורואה בבית הלבן את כיוון תפילתה"; והפלסטינית, "המפולגת בצורה מבישה ומבזה".

ברכה העלה על נס את מורשת המאבק של ערפאת וטען כי זכותו של העם הפלסטיני להשתמש בכל האמצעים כדי לסלק מעליו את הכיבוש ולהקים מדינה עצמאית, שבירתה ירושלים המזרחית. יחד עם זאת, הוא חלק שבחים לפילוסופיית המאבק של אבו מאזן המבוססת, לדבריו, על אמירת אמת, מרה ככל שתהא, לבני עמו, ועל בחירת אמצעי המאבק מתוך רצון לקדם את חרות האדם, במקום להסיגהּ לאחור.

איימן עודה, יליד 1975, הוא בן דור הנכדים, שצועד היום לצלילי השיר מנתסב אלקאמה ("זקוף הקומה") של המשורר סמיח אל-קאסם. ועדת אור הגדירה דור זה כ"מתוסכל, מנוכר ומאוכזב מהדורות הפייסניים שקדמו לו. דור הדבק בזהותו הלאומית, בעל להט מהפכני, מודע יותר לזכויותיו, נכון פחות להשלים עם קיפוחו ומגלה קוצר-רוח לגבי ההבטחות הבלתי ממומשות של השלטון הישראלי". כאשר עודה עלה לנאום בעצרת לזכר יאסר ערפאת החודש הוא נשא דברים בשם "הדור הזקוף", וביקש לסלק מעליו את הדימוי של אזרחים סוג ב' בעיני החברה הישראלית, ואת דימוי המשת"פים עם ישראל בעיני החברה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה.

עודה פתח בזכרונות ילדות הקושרים אותו ואת בני דורו לערפאת ואש"ף; הוא תאר כיצד נהגו להתגנב לוואדי ניסנאס בחיפה כדי לכתוב את ראשי התיבות של אש"ף בערבית, וכיצד הניפו את הסיסמא "אין מו"מ מועיל אלא עם ערפאת", עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. סיפורים הרואיים מתקופת הילדות והבחרות רווחים בנאומיו ובראיונותיו של עודה לתקשורת, והפרק הלוחמני בביוגרפיה שלו עשוי להקנות לו לגיטימציה פוליטית רחבה יותר בקרב בני הדור הזקוף.

אף שעודה נאם ברמאללה, חלק מנאומו עסק בערבים הישראלים. חזרתו על המילה "ח'וּסוּסִיַּה" (ייחודיות) לימדה על רצונו להעמיד את הקהל היהודי והפלסטיני על מורכבות זהותם של הערבים בישראל. לקהל היהודי הוא הבהיר שלא ניתן למחוק את זכרון הנכבה ולדרוש מהערבים לוותר על לאומיותם ולהסתפק בשפתם ובתרבותם. כמו כן, הוא דרש מאזרחי ישראל היהודים לחדול לראות באזרחים הערבים אויבים, ותבע לשנות את המשוואה ולהפכם לאזרחים שווי זכויות.

מהפלסטינים החיים בגדה וברצועה ביקש עודה להכיר ביתרונות הגלומים במשקל הפוליטי של הערבים בישראל וביכולתם לגייס את דעת הקהל היהודית לטובת סיום הכיבוש. בדומה לברכה, גם עודה ניסה לשפר את תדמיתו של אבו מאזן בעיני הקהל הישראלי והפלסטיני, והציג את פתרון שתי המדינות כריאלי ומוסרי, ואת הפילוג הפלסטיני כהרסני. עודה עמד על חשיבותה של אסטרטגיית המאבק המאוחד, והציג את הרשימה המשותפת כמודל מוצלח לשיתוף פעולה ולאחדות לנוכח האתגרים שעמדו בפניה לאחר הבחירות.

אבו מאזן המשתייך לדור הסבים, מוחמד ברכה הנמנה על דור הבנים, ואיימן עודה המשתייך לדור הנכדים, מסמלים את התנועה המתמדת של הפוליטיקאים הערבים בין כניעות, שחיקה וזקיפות קומה. אך בחודש נובמבר מדי שנה נאספים יחד באותו מקום, ולו לרגע, הכנועים, השחוקים והזקופים, וחולקים כבוד לאבי המהפכה הפלסטינית. לכל מי ששכח הם מזכירים כי הם עדיין כאן, ושלמרות המחלוקות ביניהם הם חולקים את חזון המדינה הפלסטינית העצמאית שבירתה ירושלים המזרחית.


 

עריכה: ד"ר לילך אסף
 
שתף מאמר זה