01.11.2017 מאמר מאת אילת לוי
 

הלהט"בים במדינות ערביות: קהילות בהתהוות

הלהט"בים במרחב הערבי סובלים מדיכוי קשה ומחקיקה פוגענית. יחד עם זאת, בשנים האחרונות מתחולל שינוי הדרגתי בנושא. ארגוני להט"בים החלו לצוץ במספר מדינות ערביות, ונוכחותם של להט"בים בשיח הציבורי הערבי כבר אינה בגדר טאבו מוחלט

לאחרונה פרסם הסוציולוג עוז אלמוג פוסט בפייסבוק שבו התייחס לביטול המופע של להקת הרוק הלבנונית משרוע לילא בעמאן רק בשל היותו של הסולן הומוסקסואל מוצהר. אלמוג טען שזהו אירוע סמלי המעיד על חוסר סובלנות מושרש בקרב עמי האזור כלפי קהילות הלהט"ב, סוגיה המהווה מדד חשוב לרמת הדמוקרטיות והפלורליזם בחברה.

לכאורה, העובדות היבשות מחזקות את טענתו. בהופעתה של משרוע לילא במצרים חודשים ספורים לאחר מכן הובילה הנפתם של דגלי גאווה למבצע מעצרים אגרסיבי מצד כוחות הבטחון. מועצת הרגולציה על התקשורת המצרית אף פרסמה הצהרה האוסרת על הופעת הומוסקסואלים וקידום רעיונותיהם בתקשורת המקומית, תוך הגדרת הומוסקסואליות כ"סטייה".

מעבר לכך, כמעט בכל מדינה ערבית ישנה חקיקה האוסרת על יחסים חד-מיניים או על ״פגיעה במוסר הציבורי", המשמשת עילה למעצרם של להט"בים. סקרי דעת קהל מעידים כי רוב מובהק של תושבי מדינות האזור מתנגדים להכרה בלהט"בים, והדבר בא לידי ביטוי בדיווחים רבים על גילויי אלימות, הטרדות ואפליה כלפיהם. מכל אלה עולה כי מצבם של הלהט"בים בעולם הערבי קשה למדי, וכי הם חיים בסביבה עוינת הרחוקה מלהכיר בזכויותיהם.

יחד עם זאת, בשני העשורים האחרונים חל שינוי, גם אם אטי למדי והדרגתי, בעניין זה. ארגוני להט"בים החלו לצוץ, מגזינים גאים יוצאים לאור ומקומות בילוי ואירועים יעודיים הולכים ומתבססים, בעיקר בזכות שפע המידע והחסיון היחסי שמאפשר האינטרנט. במספר מדינות ערביות, ובמיוחד בערים קוסמופוליטיות באופיין, הלהט"בים כבר אינם בגדר טאבו מוחלט. ההערצה לה זוכה "משרוע לילא", בעיקר בקרב צעירים, היא דוגמה מובהקת לתהליך השינוי. למעשה, הדיכוי האלים של מעריצי הלהקה הוא במידה רבה תגובת-נגד של הממסד למציאות החברתית המשתנה.

מעבר לקשירה המשונה שעושה אלמוג בין האיסור על הופעת הלהקה לבין סובלנות ודמוקרטיה במרחב הערבי (האם ירדן הייתה סובלנית ודמוקרטית יותר כאשר הופיעה שם הלהקה לפני שנים ספורות באין מפריע?), הרי שהתייחסותו המכלילה של אלמוג ל"חברה הערבית הלא-סובלנית" מוטעה ומטעה, משום שהוא כורך יחד חברות ומדינות ערביות שונות ומגוונות.

בהקשר המגדרי בכלל והלהט"בי בפרט אפשר בהחלט לדבר על מדינות סגורות מאוד דוגמת סעודיה, תימן ולוב, אך לצדן גם על מדינות פתוחות יותר כמו ירדן, מרוקו ואלג'יריה ובעיקר לבנון ותוניסיה. בלבנון קיים אמנם חוק האוסר על יחסים הומוסקסואליים, אך בשנים האחרונות קבעו כמה שופטים שאין להפעילו. המרכז הלאומי לפסיכיאטריה בלבנון קבע בשנת 2013 כי נטיות הומוסקסואליות אינן הפרעה נפשית, ובמדינה פועלים מספר ארגוני להט"ב, ובראשם "חלם", המקיים הפגנות והרצאות ועוסק במניעת איידס. כמו כן, בלבנון צוין לא אחת "היום הבינלאומי למאבק בהומופוביה", ובחודש מאי האחרון אף התקיים בה מצעד גאווה ראשון.

בתוניסיה החל שינוי מהותי ביחס לקהילות הלהט"ב לאחר הפלת המשטר ב-2011. בעוד שבעידן בן עלי חסמו הרשויות תדיר מידע מקוון ואתרי פעילים, העידן הנוכחי מתאפיין בפתיחות ציבורית גדולה יותר. ארגון שמס, המתמקד במאבק לביטול הסעיף בחוק המגדיר יחסים חד-מיניים כעבירה פלילית, קיבל ב-2015 אישור ממשלתי לפעילותו, ולמאבקו שותפים גם ארגוני נשים וארגוני זכויות אדם, שכוחם עלה מאוד מאז המהפכה. אמנם, חברי מפלגת א-נהדה האסלאמית הביעו לא אחת הסתייגות מהלהט"בים, והשר לענייני זכויות אדם לשעבר הצהיר כי "נטייה מינית היא מחלה ולא עניין של זכויות אדם", אך דבריו זכו לגינוי מצד רבים במדינה שהביעו תמיכה בקהילות הלהט"ב ברשתות החברתיות.

יתרה מכך, בכיר אחר במפלגה, המשמש כיום כעוזר השר לענייני זכויות אדם, הצהיר לפני כחודש כי ארצו תאסור על המשטרה לכפות על הומוסקסואלים בדיקות אנאליות פולשניות האסורות על פי החוק הבינלאומי, אך מתבצעות במטרה ל"הוכיח" קיום "יחסים אסורים". לדבריו, "המדינה התוניסאית מחויבת להגן על המיעוט החד-מיני מכל צורה של סטיגמה, אפליה ואלימות", גם אם "החברה עדיין לא מוכנה לכך שהומוסקסואליות תהפוך לעניין חוקי". באופן דומה, שר מרוקני ממפלגת השלטון האסלאמית "הצדק והפיתוח", שהתבטא לאחרונה בחריפות נגד הומוסקסואלים, הדגיש בכל זאת את נכונות ארצו "לחקור ולהעניש את הנאשמים באפליה ובאלימות נגדם".

חרף תפישות ועמדות נוקשות ניכרים, אם כן, סימני שינוי גם בשיח האסלאמיסטי. יש לציין כי באתר אסלאם און ליין שבפיקוחו של יוסף אל-קרדאווי מוצגת גישה לפיה הומוסקסואליות היא נטייה הנתונה לשינוי. הגישה השמרנית הזו מושפעת מגישתם של ארגוניים נוצריים במערב (ורווחת גם בקרב הציונות הדתית והיהדות החרדית בישראל), אולם היא בכל זאת משקפת הבדל ביחס לגישה הקיצונית באסלאם שלפיה "מעשה סדום", האסור על פי הקוראן, דינו מוות בסקילה.

מנגד, במצרים מובל הקמפיין נגד להט"בים דווקא על ידי משטרו החילוני של א-סיסי, בעוד שבזמן שלטונם של האחים המוסלמים היו פחות התנכלויות כלפי להט"בים מצד רשויות הבטחון. למעשה, סעיפי החוק האוסרים על יחסים חד-מיניים במדינות שונות הם מורשת העידן הקולוניאלי, ואינם קשורים לאסלאם. בהסתכלות היסטורית רווחה הומוסקסואליות בחברות אסלאמיות וערביות, והדבר השתקף בשירה כמו גם בספרי חוק ורפואה בתקופות הממלוכית והעות'מאנית.

עם זאת, לרוב לא התקיימה ההומוסקסואליות בחברות הללו במרחב הציבורי. פעילים והוגים ערבים שונים אף טוענים כי ההתייחסות לפעילות חד-מינית כמגדירת זהות, המחייבת "יציאה מהארון" ויצירת "קהילה", הינה בבחינת כפיית ערכים זרים על המרחב הערבי-אסלאמי מצדם של ארגונים בינלאומיים ומדינות זרות. הללו מציעים להתמקד במאבק כללי למען זכויות הפרט בעולם הערבי ולא לדרוש הכרה ב"קהילה הלהט"בית".

לא ניתן להתכחש לכך שהשינוי העיקרי ביחס להומוסקסואליות במרחב הערבי קשור לנראות תקשורתית, ובא לידי ביטוי בעיקר במדיה החדשה ובשדה התרבות. האינטרנט מקל על השגת מידע בנוגע לשונות מינית, היכרויות ויצירת פעילות וקהילות וירטואליות, במיוחד כאשר אין אפשרות לקיים פעילות ממשית.

כך, מספר מגזינים להט"ביים יצאו לאור במדינות ערביות שונות בשנים האחרונות, ובהם My.Kali הירדני, הקרוי על שם המו"ל, דוגמן והומוסקסואל מוצהר, וארגון שוף התוניסאי העוסק באמנות ויזואלית ומסייע ללה"טבים באמצעות פיתוח אפליקציה למעקב אחר הטרדות. רב המכר המצרי בית יעקוביאן, שעובד ב-2005 לסרט קולנוע, הציג לראשונה על המסך המקומי יחסים הומוסקסואלים, ובמרוקו מגלה התקשורת יחס אוהד ליוצר הגולה עבדאללה א-טאיע, שסרטו ׳צבא הישועה׳ מגולל את סיפור חייו כילד הומוסקסואל בממלכה.

לסיכום, במדינות ערביות מתהוות בהדרגה קהילות להט"ביות כחלק מתהליכים נרחבים לקידום המודעות לזכויות אדם וזכויות נשים, המושפעים משינויים בשיח הציבורי ומהתפתחותה של תרבות צעירים גלובאלית. אלמוג ורבים באקדמיה ובתקשורת הישראלית מסרבים לראות זאת. בהסתכלותם על השינויים באזור הם מתמקדים בפעולותיהם ועמדותיהם של המשטרים ומתעלמים לרוב מתהליכים חברתיים, תוך נקיטת גישה מכלילה של "חורף אסלאמי" הכורכת יחד מדינות וחברות שונות ומגוונות.

בהקשר הלהט"בי מומלץ לכל אלה לקרוא את דבריה של השחקנית הלסבית הפלסטינית-ישראלית, סמירה סריה: "אני חיה בחברה ערבית ואף אחד לא תלה אותי. יש בשטחים סצנה קווירית. אתה לא יודע בכלל מה קורה בלבנון [...] ובירדן יש מועדונים שתל אביב הייתה מתה שיהיו לה".

 
שתף מאמר זה