יהודים וערבים

אודות הכותב

 

 
אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
19.11.2014

המדינה האסלאמית -- מורה נבוכים (I)

בתודעה המערבית נתפס ארגון "המדינה האסלאמית" כמעין מרחב פרוע המשוחרר מכל החסמים והרסנים התרבותיים המוכרים. מציאותה כמו שייכת למאה השביעית לספירה, שבה הופיע האסלאם לראשונה על במת ההיסטוריה. אולם מדובר בתופעה מודרנית ששורשיה נטועים במפגש בין מזרח למערב במזרח התיכון. עידן בריר וערן צדקיהו חונכים סדרה של מאמרי עומק על תופעת המדינה האסלאמית (דאע"ש).

מבוא

ביוני 2014, כשנתיים וחצי לאחר השלמת נסיגתם של הכוחות האמריקאים מעיראק, השתלט הארגון הסלפי-ג'יהאדי דאע"ש (ראשי-תיבות בערבית של א-דולה אל-אסלאמיה פי אל-עיראק וא-שאם, "המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה") במהירות ובאלימות על העיר מוסול שבצפון עיראק, תוך שהוא מפיץ את הצבא העיראקי לכל עבר ומבסס את אחיזתו בחלקים נרחבים במרחב הסוני בעיראק ובסוריה. השתלטות הבזק של הארגון, שהיה אנונימי יחסית עד אז, על צפון עיראק, בשילוב תיעוד ופרסום הזוועות שביצעו לוחמיו במהלך התקדמותם, העלו אותו לתודעה העולמית כאיום מרכזי על הסדר והיציבות במזרח התיכון כולו. הארגון, שזמן קצר לאחר מכן שינה את שמו ל"מדינה האסלאמית", מוצג כיום בישראל כאיום האסלאמיסטי האולטימטיבי, עד שנדמה לעיתים כי היה עמנו מאז ומעולם.

הצלחותיה המדהימות של המדינה האסלאמית תפסו את רוב הישראלים, ובכלל זאת את האקדמיה ואת התקשורת, בהפתעה מוחלטת. על פניו, לא הייתה סיבה להפתעה הגדולה: הארגון מקיים פעילות צבאית ערה במיוחד מזה תקופה ארוכה במלחמת האזרחים בסוריה, ובתצורות שונות ואחרות, לעתים מעט מינוריות יותר, גם בעיראק. הלחימה העזה והאסטרטגיה הצבאית המוצלחת של דאע"ש זיכו אותו בהישגים טריטוריאליים מרשימים עד כה: הארגון ביסס את אחיזתו ברצועה שמתחילה בפאתי העיר חלבּ בצפון מערב סוריה ועד לגבול העיראקי במזרח המדינה. גם מפת הטריטוריות שעליהן שולט הארגון אינה דומה למפות המדיניות הרגילות שאנו מורגלים בהן, והיא מסבכת את הנסיון להבין את הארגון ואת דרכו. שליטתו של הארגון בשטחים מבוזרים וספוראדיים, ובעיקר ערים ויישובים מרכזיים והצירים המחברים ביניהם, משקפת את התעלמותו ממדינות הלאום הקיימות בתחומי שליטתו. אסטרטגיה זו של כיבוש שטח והחזקתו יוצרת על-גבי המפה מעין רשת-קורים מורכבת ולאו דווקא טריטוריה רציפה המאפיינת מדינות לאום.

מפת שטחי המדינה האסלאמית, אוגוסט 2014 (אתר אל-בלאד [אלג'יר])

מפת השטחים שבשליטת המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה (אדום), אזורי התקיפות האוויריות של ארה"ב (עיגול משונן) והאזורים שבשליטת הממשלה הכורדית (מפוספס).

קוצר-היד האקדמי והתקשורתי

קיים פער מהותי בין העיסוק האינטנסיבי ב"מדינה האסלאמית" כארגון מטיל אימה, הנתפס במערב – ובישראל בפרט – כמייצגו של הרוע האולטימטיבי, לבין החולשה המתמשכת והחדגוניות השלטת בסיקור של הארגון בתקשורת בכלל ובזו הישראלית בפרט. סיקור הפעילות של המדינה האסלאמית, הרקע שעליו צמחה והאידיאולוגיה שלה הוא לרוב חסר מאוד ורצוף הכללות שיטתיות וגורפות. במהלך שנות פעילותו של דאע"ש בסוריה, וביתר שׂאת מאז השתלטותו על מוסול, הוצפה התקשורת בשטף של מידע בלתי-מהימן ובלתי-מדויק (וכן בכמות אדירה של מסמכים מזויפים). ההצלחות המהירות, האכזריות הנוראה והילת המסתורין שבה אפוף הארגון תרמו כולן בלי כל ספק להפיכתו כמעט בן-לילה לאיום בסדר גודל חסר תקדים כמעט.

בתודעה המערבית נתפסת "המדינה האסלאמית" כמעין מרחב פרוע ומשוחרר מכל החסמים והרסנים התרבותיים המוכרים, מקום שבו ניתן דרור מלא לכל הפנטזיות המודחקות של כוח ואלימות. המדינה האסלאמית הזו אמנם קרובה גיאוגרפית אך המציאות בה מרוחקת וזרה, כמו שייכת למאה השביעית לספירה שבה הופיע האסלאם לראשונה על במת ההיסטוריה. אולם גם אם המדינה האסלאמית אכן מתייחסת לתור הזהב האסלאמי מלפני ארבע עשרה מאות כמודל עיקרי ויסודי לכינונה, עדיין מדובר בתופעה מודרנית, אשר שורשיה נטועים דווקא במפגש בן-זמננו בין תרבויות המערב והמזרח התיכון. את זאת נבקש, בין היתר, להראות בסדרת מאמרי עומק שנקדיש למדינה האסלאמית בשבועות הקרובים.

קוצר היד בניתוח תופעת "המדינה האסלאמית" ובסיקור שלבי התפתחותה המוקדמים אינו רק נחלתה של התקשורת. גם האקדמיה התעלמה מהתופעה בראשיתה, וכשכבר נדרשה אליה, נעשה הדבר בשלב מאוחר יחסית ותחת השפעת ההיסטריה הכללית שאחזה בתקשורת ובדרגי קבלת ההחלטות. כך מצאה עצמה האקדמיה חסרת מענה ונבוכה נוכח המדינה האסלאמית החדשה. מצב זה אינו נובע מהעדר יכולות או כלים, שהרי האקדמיה אמונה על פיתוח כלים ויישומם על מקרי-בוחן שונים; נדמה לנו כי הבעיה נובעת בעיקרה מקווי התיחום הדיסציפלינריים של המחלקות האקדמיות השונות ובחוסר היכולת לגשר על פערים בין התחומים על מנת לייצר ידע אינטגרטיבי, אשר אינו מוגבל מתודולוגית או דיסציפלינרית ומקיים מגע שוטף עם חייהם האמיתיים של בני-אדם מחוץ לכתלי מגדל השן.

אין ויכוח על כך שמבחינה אקדמית, הניסיון לנתח את תופעת "המדינה האסלאמית" מאתגר וקשה במיוחד, מה שמוסיף לאניגמטיות של הארגון הזה. בכלים הקיימים במדעי החברה ובחקר הלאומיות והמדינה המודל שמציבה המדינה האסלאמית צורם ואינו מתיישר לפי מודלים קיימים או ניתן להסבר רק באמצעותם. הסיבה לכך היא כי "המדינה האסלאמית", כפי שנבקש לטעון במאמרינו, מהווה למעשה מודל חדש ולא-מוכר של "אנטי-מדינה" המבקשת לרשת את מקומן של מדינות לאום קיימות ומבוססות.

עניין נוסף שראוי לתת עליו את הדעת הוא נטייתם השכיחה למדי של חוקרים מתחומי מדעי החברה להמעיט בחשיבותה של הדת ולהמעיט ממרכזיותה לחי החברה, חרף התפקיד המרכזי שהיא משחקת בעיצוב המציאות. לצד זאת נוטים חוקרים אלה להעניק משקל מוגזם לנרטיב החילוניות-האירופית. נטייה זו הביאה במידה רבה לדחיקתה של הדת כגורם בעל כוח הסברי לפעולותיהם של יחידים, קבוצות וחברות. הנחות אלה התבררו לכל הפחות כבעייתיות: הדת היא שולית אך ורק בשיח האינטלקטואלי המסוגר בעל האוריינטציה הליברל-דמוקרטית, אך לא בעיני רוב אוכלוסיית העולם (לרבות במערב עצמו). החוקרים נחפזו לסווג את הופעת ניצני הפונדמנטליזם בשנות ה-20 של המאה ה-20, בקרב נוצרים בארצות הברית ובקרב מוסלמים במצרים כאחד, כשירת ברבור נואשת של חברות דתיות רגע לפני כניעתן הסופית לחילונות, לרציונליות ולמודרנה. נדמה שההתרחשויות בעשורים האחרונים מלמדות עד כמה שגויים היו כל חלקיה של הנחת היסוד הזאת.

גם מדעי הרוח חסרים את מלוא הכלים על מנת לעסוק באתגר שמציבה המדינה האסלאמית. זאת מאחר שלמרות שהראיה ההיסטורית של מנהיגי המדינה האסלאמית עצמם שואבת מתור הזהב המוסלמי של המאות ה-7 וה-8, רגליהם נטועות היטב במאה ה-21. תהיה זו טעות (ומפלט קל מדי) לשפוט את האסלאמיסטים על פי הסטנדרטים של המאה ה-7, כפי שעושים לא מעט מומחים באקדמיה ובעיתונות. כשל זה לא פסח על המחלקות ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטאות בישראל, האמונות ברובן על דיסציפלינה היסטורית-פילולוגית המעניקה תשומת לב יתרה למקורות טקסטואליים. נטייה זו מביאה להתמקדות יתרה באליטות, שהן היצרניות המקובלות של מסמכים, תיעוד ומלל, ומכאן גם לראיית העבר ובמידה רבה גם ההווה מנקודת מבטן של השכבות השליטות, או להשלכה מטקסטים כתובים על התרבות בכללותה. להוציא בודדים, חוקרי המזרח התיכון בישראל לא השכילו לשלב עד כה בצורה יעילה ושיטתית בין גישות חשובות ממדעי הרוח והחברה, ולשרטט תמונה אזורית מורכבת ורבת-רבדים המביאה בחשבון את מכלול המערכות החברתיות התרבותיות, הכלכליות והפוליטיות בעולם בן-זמננו.

מבוכתה של המזרחנות הישראלית מול "המדינה האסלאמית" נובעת מאותן הסיבות שבגינן היא ניצבת משתוממת מול האביב הערבי ונאלצת, כפי שטוען אסף דוד, "לבחור בין התעלמות מהאביב הערבי לבין ניתוחו בכלים חסרים ופגומים". דוד תוהה שמא הדבר מבטא "את הזלזול של המזרחנות הקלאסית במדעי החברה, שאותם היא מחשיבה ל'עיתונות צהובה'. אלא שהעיתונות הצהובה הזו, ובעיקר כלכלה פוליטית והיבטים שונים ביחסי חברה ומדינה, היא הוויית חיינו. היא הבסיס להבנת האביב הערבי [...] בכך פוגעת המזרחנות הישראלית לא רק בעצמה אלא גם בחברה הישראלית המממנת ומקיימת אותה, וחבל."

חמושי המדינה האסלאמית (צילום מסך: יוטיוב)

 

לא כל האסלאמיסטים אותו הדבר

ראשית נבקש להתייחס להשוואה אשר נשמעת לאחרונה בישראל בין דאע"ש לבין תנועת "האחים המוסלמים" והסניף הפלסטיני שלה, חמאס. גם אם תכליתה של השוואה כזאת, וההגיון הפוליטי המנחה את יצרניה, הם מובנים, אין בינה לבין המציאות דבר. נידרש לכך ביתר הרחבה בהמשך הסדרה, אך לצורך ההמחשה בלבד שוו בנפשכם השוואה בין נטורי קרתא או חסידות תולדות אהרון לבין אנשי גוש אמונים. שניהם אמנם מדברים בזכות היהדות "האמיתית", אולם מתקיים ביניהם פער מהותי וכמעט בלתי ניתן לגישור, הן בתפיסת העולם והן בשיטות הפעולה ובגישה כלפי המדינה והמודרנה. ההשוואה בין המדינה האסלאמית, והאידיאולוגיה הסלפית המנחה אותה, לבין חמאס מופרכת באותה מידה. למעשה בביטאון הרשמי של המדינה האסלאמית מכונים ראש ממשלת חמאס בעזה, אסמאעיל הנייה, ונשיא מצרים המודח, איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי, בשם הגנאי "טאע'ות", כינוי לעריץ רשע, המדיח הראשי או השטן. מעבר לקווי-דמיון מקריים ושטחיים למדי אשר נובעים מאופיים הדתי של שני הארגונים, הפערים ביניהם עמוקים ודרמטיים כמעט בכל היבט: בתפיסות התיאולוגיות; בשיטות הפעולה ובאופי הארגוני; בחזון ארוך-הטווח לקהילה המוסלמית ולאומה האסלאמית; בפרקטיקות השליטה והניהול היומיומי של היישות המדינית, ומעל הכל במידת הזיקה ללאומיות וביישומה במסגרת החזון הכולל.

מאמר זה הוא הראשון בסדרת מאמרי עומק על ארגון "המדינה האסלאמית", שבה נבקש לדון באופן מושכל בארגון ופעולתו, על תפיסותיו התיאולוגיות, חזונו המדיני והחברתי, שאיפותיו ויעדיו ה"ארציים" ואופיה הפוליטי של ה"מדינה האסלאמית" שהקים בשטחי עיראק וסוריה. אנו מקווים כי דיון כזה, המעוגן הן בניתוח דוקטרינרי-אידיאולוגי הן בניתוח מהלכיו של הארגון בשטח, יעודד דיון נרחב ומעמיק יותר בנושא בישראל.

 

להתראות סייקס-פיקו, שלום ח'ליפות אסלאמית

אחת הסוגיות המהותיות, אשר נדחקו הצידה בדיון ההיסטרי על המדינה האסלאמית, היא ביטול הגבולות המלאכותיים של מדינות הלאום במזרח התיכון, אשר שורטטו על ידי המעצמות העולות באזור – בריטניה וצרפת – במהלך מלחמת העולם הראשונה. אין מדובר בדקדוקי עניות של חוקרי המזרח התיכון, אלא בסוגיה יסודית שהתנועות הסלפיות-ג'יהאדיות, לרבות "המדינה האסלאמית", עושות בו שימוש אינטנסיבי זה זמן רב, ויש ביכולתו להסביר במידה רבה את שאיפותיהן ואת דרכי פעולתן.

כבר בראשית האלף הנוכחי הזכיר אוסאמה בן לאדן, מייסד אל-קאעדה מבית המדרש הסלפי-ג'יהאדי, כי "מזה שמונים ומשהו שנה טועמת אומתנו האסלאמית את טעם ההשפלה והביזוי. בניה נהרגים, דמה נשפך, קודשיה מחוללים והיא נשלטת שלא על פי מצוותיו של אללה." מאזיניו ידעו היטב מדוע הוא הציב את נקודת ההתחלה שמונים שנה קודם לכן: הוא התייחס להסכם הסודי שנחתם ב-16 במאי 1916 בין נציגי משרד החוץ של בריטניה וצרפת – מארק סייקס ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, אשר קבעו יחד את אזורי השליטה האימפריאליים בשטחים שנקרעו משטחה של האימפריה העות'מאנית במהלך המלחמה. קווים אלה, ששורטטו במעמד צד אחד, התוו הלכה למעשה את גבולותיהן של מדינות הלאום במזרח התיכון המודרני. רבים במזרח התיכון תופסים אותם כתוצר מלאכותי וכפוי של התערבות זרה במזרח התיכון, אשר פעלה לטובת האינטרסים של מעצמות המערב והתעלמה מרצונותיהם ואמונותיהם של תושבי האזור. אם חלוקתו של האזור למחוזות ולפרובינציות נעשתה בעבר על ידי האימפריה העות'מאנית, שמנהיגה נשא את התואר ח'ליף המוסלמים, חלוקתו המחודשת על חורבותיה נעשתה בידיהם של זרים "כופרים" וכוחות חילוניים מקומיים.

נראה שבמערב ובישראל לא הפנימו את עומק הבגידה ההיסטורית שחשים הערבים ביחס להסכם סייקס-פיקו, אשר תרם בעיניהם תרומה מכרעת להכשלת הלאומיות הערבית בראשית דרכה ולחולשתה של מדינת הלאום הטריטוריאלית הערבית בימינו. תופעת המדינה האסלאמית היא המשכו הישיר של הסיפור: היא צמחה, בין היתר, על רקע כשלונה המתמשך של מדינת הלאום הערבית ומתוכו. לא בכדי פרסם דאע"ש, מיד לאחר כיבוש מוסול, סרטון שכותרתו "להתראות סייקס-פיקו". בסרטון נראים אנשי הארגון כשהם מוחקים, או ליתר דיוק משטחים ומחשׂפים בעזרת ציוד הנדסי כבד, את הביצורים והמכשולים שנפרשו על תוואי קו הגבול שהפריד בין עיראק לבין סוריה מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד חודש יוני האחרון. מעשה מחיקת הגבול, בשמו ובברכתו של הח'ליף החדש – אבו בכר אל-בגדאדי, אמיר המאמינים של המדינה האסלאמית, אינו אלא בגדר תיקון מאוחר לעוול ישן שפגע ברגשותיהם של תושבי האזור וגזל מהם באופן משפיל את החירות לתחם את גבולותיהם כרצונם.

את מחיקת גבולות סייקס-פיקו על ידי ארגון המדינה האסלאמית יש לפרש גם בצמידות לתיקון תוצאה אחרת של מלחמת העולם הראשונה: ביטול מוסד הח'ליפות האסלאמית. בעקבות ההפסד העות'מאני במלחמה והקמתה של טורקיה המודרנית והחילונית ביטל מוסטפא כמאל אתאטורק, מנהיג הרפובליקה הטורקית הצעירה, את מוסד הח'ליפות האסלאמית בשנת 1924, כ-1300 שנים לאחר עלייתו. אתאטורק הגלה מן המדינה את הסולטאן העות'מאני, שנשא גם בתואר ח'ליף. היה זה אקט סמלי יותר מאשר פוליטי, שנועד לשדר את מסר פירוקה של האחדות האסלאמית העות'מאנית (הטרום-לאומית) ואימוצן של חילוניות ומודרניות בסגנון מערבי. קשר ישיר שורר, אם כן, בין ביטול הח'ליפות לבין הופעת מדינות הלאום הריבוניות, המודרניות והחילוניות בעולם הערבי.

ההכרזה של ארגון דאע"ש על הקמתה מחדש של הח'ליפות נתפסת במערב ובישראל כמהלך מגלומני ומגוחך, מעין שריד ימי-ביניימי שהועלה מן האוב. אולם חשוב לזכור שעד לביטולה ב-1924 הייתה הח'ליפות, כשיטת שלטון דתית, מוסד בין-לאומי מוכר ומכובד. מעצמות המערב, למשל, התייחסו ברצינות רבה להכרזתו של הח'ליף העות'מאני על ג'יהאד במלחמת העולם הראשונה. יתר על כן, היותו של שליט האימפריה העות'מאנית גם ח'ליף, דהיינו מנהיגה הדתי של אומת המאמינים המוסלמית, נתפסה כמובנת מאליה כשם שנתפסת מנהיגותו של האפיפיור בכנסייה הקתולית ומדינת הוותיקן. עוד חשוב לדעת כי במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת אף התקיים מירוץ בין מנהיגים ערבים ומוסלמים לאיוש כס הח'ליפות מחדש. בין מאי ויולי 1926 התקיימו שתי ועידות, בקהיר ובמכּה, לבחירתו מחדש של הח'ליף. שני הטוענים העיקריים לכתר הח'ליפות היו השריף חוסיין מהחיג'אז והמלך פואד ממצרים, אולם הועידות הסתיימו בלא כלום. סוגית הח'ליפות שבה ועלתה פעם נוספת ב-1937 עם עלייתו של פארוק לכס המלוכה במצרים. המלך החדש קידם, ביחד עם רקטור אוניברסיטת אל-אזהר, השיח' מוחמד מוסטפא אל-מראגי, את רעיון הח'ליפות המצרית. עבור המוסלמי המאמין, אם כן, כינונה מחדש של הח'ליפות היא משאת נפש, לעתים מיתית ולעתים אמיתית, וגם אם אין לה משמעות שלטונית מיידית היא בוודאי לא מגלומנית או מגוחכת. ניתן לדמות את הדבר לציפייה היהודית למשיח או לכינון בית המקדש מחדש – יש המאמינים בכך כקישוט של אחרית הימים, ויש הפועלים באופן אקטיבי להחשת הגאולה.

פחות משלושה שבועות לאחר ההשתלטות על מוסול, בתאריך 29 ביוני 2014, הכריז ארגון דאע"ש על כינונה של הח'ליפות מחדש ושינה את שמו ל"מדינה האסלאמית". מחיקת הגבולות הלאומיים, לצד הקמתה מחדש של מדינת הח'ליפות האסלאמית האוטופית, הן בראש ובראשונה מרד בסדר האימפריאליסטי ובדיכוי עולם האסלאם על ידי המערב. אם עלייתן של מדינות הלאום המודרניות הייתה ביטוי לדחיקתו של האסלאם מן המרחב הפוליטי הציבורי אל מסתרי דל"ת האמות ואל המרחב הפרטי, ההכרזה על חידוש הח'ליפות ומחיקת הגבולות הלאומיים-המלאכותיים מתריסות כנגד שמונים שנות דיכוי ודחיקה לשוליים. בראיית אנשי ה"מדינה האסלאמית" החיש אבו בכר אל-בגדאדי, במינויו העצמי לח'ליף של מדינת האסלאם, את תקומתה של הח'ליפות, ומחה את אות הקלון שאליו התייחס בן לאדן בנאומו מראשית האלף.

במאמר הבא בסדרה נעסוק בתגובת העולם הסוני לתופעת המדינה האסלאמית ובעיקר בגישותיהם של גדולי האסלאם בדורנו לסוגיה. בנוסף נעסוק בהיבטים התיאולוגיים, הארגוניים-מבניים והמדינתיים של המדינה אסלאמית.

מאמרים נוספים