14.08.2016 מאמר מאת רונית מרזן
היישוב חורה שבנגב (צילום: Mike Leibsohn)
היישוב חורה שבנגב (צילום: Mike Leibsohn)    

המדינה והבדואים: מברית דמים לברית של חיים

יחסיה של המדינה עם האוכלוסיה הבדואית, בעיקר בנגב, מתדרדרים בהתמדה. כדי שהברית בין שני הצדדים תשרוד עליה להפוך מברית דמים, שהתאימה לשנים המעצבות של המדינה, לברית של חיים, המתאימה למדינה בוגרת ובוטחת בעצמה ובאזרחיה

האוכלוסייה הבדואית בישראל מונה כ-210 אלף איש, והיא מהווה כ-15% מכלל האוכלוסיה הערבית בישראל. אינתיפאדת אל-אקצא, שפרצה בשנת 2000, חוללה שבר ביחסי יהודים-ערבים וסדקה גם את ברית הדמים בין הבדואים והיהודים. בשנים 2000—2001 חלה ירידה של 40 אחוז במספר המתגייסים הבדואים לצבא, ואף שהיא נבלמה לזמן מה, בשנתיים האחרונות צנח מספר המתגייסים הבדואים שוב ב-30 עד 40 אחוז.

התרופפות המשילות הישראלית בשטחי הבדואים, הדרתם של מנהיגי הקהילה מעיצוב תהליכי המעבר למגורי קבע והעדר הקשבה מספקת לצרכים המיוחדים של החיילים הבדואים המשוחררים, כל אלה אפשרו את התחזקותם של התנועה האסלאמית וגורמים פוליטיים אחרים בקרב אוכלוסיה זו, והעמיקו את הניכור בינה ובין החברה והממסד היהודי הישראלי.

בדואים משוחררי צה"ל מספרים יותר ויותר על תחושה כפולה של ניצול, אפליה ותלישות. הם מקופחים בתוך העדה הבדואית משום שאינם יכולים לעבוד במועצות המקומיות הנשלטות על ידי התנועה האסלאמית. אימאמים אף מסרבים לשאת תפילה לעילוי נשמתם של בדואים שנהרגו במלחמות כחיילי צה"ל. מצד שני הם מקופחים על ידי המדינה; זו רואה בהם בעלי ברית בשדה הקרב, אך נוטשת אותם כשהם יוצאים לאזרחות. אז הם שבים להיות חלק מהחברה הערבית, ואינם זוכים ליחס מועדף ברכישת קרקע או לסיוע ברכישת השכלה והשתלבות בשוק העבודה.

בילו מישורי, ראש אגף הנוער והנח"ל לשעבר במשרד הביטחון, הבין היטב את הצורך לספק למשוחררי צה"ל הבדואים פתרונות הולמים בתחום התעסוקה והשיכון. אולם הוא הבין עוד שכדי להעמיק את הזדהותה של הקהילה עם המדינה, ואת נכונותם של בניה לשרת בצה"ל, יש לכבד את המורשת הרוחנית והחברתית הבדואית ולא לנסות ולטשטשה.

בשנת 2001 הגיש מישורי תוכנית לבלימת הפיחות בגיוס בדואים לצה"ל. התוכנית התבססה על המלצות האלוף רפאל ורדי וכללה החלת מדיניות של העדפה מתקנת וקבלת חיילים בדואים לעבודה במשרדי הממשלה ובזרועות הביטחון, מתן הכשרה מקצועית והשלמת לימודים תיכוניים, הקמת שכונה לחיילים משוחררים בנגב, מתן הקלות בהקצאת מגרשים לבנייה והגמשת מדיניות הריסת בתים.

חלק גדול מההמלצות לא יושמו, אך מוחמד כעביה, שסבא רבא שלו כרת ברית דמים עם אלכסנדר זייד, ממשיך להתאמץ ולשכנע את היהודים הישראלים שאפשר לחיות יחד. לו ולחבריו הבדואים אין כל כוונה להתפרק מזהותם הלאומית והתרבותית ולהיטמע בתוך הזהות היהודית הישראלית. בהרצאותיו בפני צעירים בדואים במסגרת פרוייקט "אחרַי" הוא מספר בגאווה כיצד הציל סבו את זייד מידי רודפיו, וכיצד הגששים הבדואים פותחים בבוקר וסוגרים בערב את גבולות המדינה.

הקמת בית הספר "רעות עמל" להכשרת צעירים בדואים לצה"ל בתוך המחנה הצבאי "נתן" בבאר שבע, בית ספר שכ-70 אחוז מהסגל החינוכי שלו הם יהודים ישראלים, היא צעד בכיוון הלא נכון. ניתוקם של הנערים מסביבת מגוריהם, והעברתם למחנה צבאי כדי לעקוף את התנגדות סביבתם התרבותית לגיוסם לצה"ל, רק מגבירים את האנטגוניזם של הקהילה הבדואית ממהלכיו של הממסד הישראלי. הכשלון ניכר, בין היתר, בכך שרק עשרה מתוך 45 בוגרי בית הספר בשנת 2015 הביעו נכונות להתגייס לצה"ל.

הצעירים הבדואים חיים בתוך עמם, וחווים מדי יום את הכישלון המתמשך של ממשלות ישראל להפגין משילות ולתקן עוולות. המטה ליישום ההתיישבות והפיתוח הכלכלי של הבדואים בנגב, שהוקם במסגרת משרד ראש הממשלה בשנת 2011 ואמור היה לתת טיפול אישי לאוכלוסיה הבדואית, חדל להתקיים ונטמע בתוך משרד החקלאות. הנסיון להעביר חוק להסדרת ההתיישבות הבדואית (מתווה פראוור) נכשל כתוצאה מהתנגדות הימין היהודי מחד, והפגנות הזעם של הבדואים על כך שלא שותפו בתהליך ההסדרה מאידך. הכפרים הבלתי מוכרים עדיין מנותקים מתשתיות חיוניות, ויישובי הקבע סובלים מתשתיות חינוך לקויות, אבטלה גבוהה, העדר אזורי תעשיה ואפליה בחלוקת הארנונה מנכסים ממשלתיים הקרובים לשטחיהם.

רוב כוח האדם האמור לשרת את האוכלוסייה הבדואית בשפתה אינו שולט בשפה הערבית, והמשטרה, האמורה לאכוף את החוק הישראלי, מוצאת עצמה בעמדת נחיתות מול ההלכה האסלאמית המתירה לגבר הבדואי לשאת יותר מאישה אחת. הפוליגמיה הרווחת בקרב 30 אחוז מהאוכלוסייה הבדואית בנגב היא עבירה על החוק שעונשה עד חמש שנות מאסר, אך הגברים הבדואים מעדיפים להפר את החוק הישראלי כדי להגדיל את השבט מבחינה מספרית ולהרחיב את מוטת שליטתם החברתית והכלכלית. תוצאות הלוואי הן רגשות שנאה, קנאה ותחרות בין הילדים על משאביו החומריים והרגשיים של האב, ולצדם דיכאון, חרדה, מצוקות חברתיות, הישגים נמוכים ודימוי עצמי נמוך, כפי שעולה ממחקריו של פרופ' עליאן אל-קרינאוי.

כך מוצאים עצמם הצעירים הבדואים של הנגב נבגדים בעת ובעונה אחת בידי הממשלה, הצבא (הפוזל לאחרונה לאוכלוסיה אטרקטיבית חדשה – הנוצרים) ואב המשפחה, הנוטש את אמם לטובת אישה שניה, שלישית ורביעית. במציאות הזו אין תמה כי חלקם אינו רואה עוד בצה"ל בית חם ובשירות הצבאי מקור לגאווה, פרנסה ומוביליות חברתית. הם תרים אחר חלופות אחרות, חלקן הרסניות כמו התגייסות לדאע"ש.

בתוך הקהילה הבדואית יש גם מי שמביטים פנימה בביקורת עצמית. ראש מועצת חורה, מוחמד אל-נבארי, שהפך את המועצה מאוסף של אדונים לנותני שירות, אינו חושש לומר בקול רם וברור כי כדי לזכות בשיתוף הפעולה של המדינה על הבדואים ליטול אחריות על גורלם ולהצטיין. עם זאת, התמונה הכללית ברורה, ועל מדינת ישראל להביט אל שכניה בסיני ובירדן כדי ללמוד ממה להימנע אם ברצונה לשמור על יחסיה עם השבטים הבדואים.

בחצי האי סיני מתגוררים שבטים בדואים הסובלים מהזנחה ואפליה ארוכת שנים. מצרים לא החלה את משילותה באזור זה שנים ארוכות, ושבטי האזור הודרו מהצבא, המשטרה, הכלכלה והחברה המצרית. ראשי השבטים, שנתפסו כעושי דברה של הממשלה המצרית, איבדו בהדרגה את השפעתם על הדור הצעיר, ואלה החלו לתרגם את תחושות הניכור והדחייה לנקמה. הם פנו לסחר בנשק, פשע, הברחות ובשנים האחרונות אף הצטרפו לארגוני הסלפיה הג'יהאדיה והם מכים בצבא ובמשטרה המצרית ללא רחם. לא רחוק משם, בירדן, מתחולל תהליך דומה של התעצמות תחושות הניכור מהמדינה בקרב האוכלוסיה העבר-ירדנית השבטית, משענתו של המשטר ההאשמי משכבר הימים.

האחריות לטיפול בבעיה רובצת על השלטון הישראלי ועל הקהילה הבדואית. כדי שהברית בין שני הצדדים תמשיך להתקיים עליה להפוך מברית דמים, שהתאימה לשנים המעצבות של המדינה, לברית של חיים, המתאימה למדינה בוגרת ובוטחת בעצמה ובאזרחיה. וכפי שאומר הפתגם, "קשה לרכוש חבר בשנה, אך קל לאבדו בשעה" (يصعب الحصول على صديق في سنة بس يسهل فقدان صديق في ساعة).

 
שתף מאמר זה