07.02.2017 מאמר מאת דורון מצא
 

המיעוט הערבי ככליא ברק

ממשלת הימין שוברת דפוס היסטורי של יחסי הכלה-הדרה בין הרוב היהודי למיעוט הערבי ומתמקדת בהדרה. האזרחים הערבים הפכו לכליא ברק המאפשר לממשלה להסיט את תשומת הלב ממחדליה, ולרוב היהודי לשכוח את המפריד ולהתאחד נגד ה"יריב" המשותף

בשנים האחרונות מאופיינת מדיניותה של ממשלת הימין כלפי המיעוט הערבי בישראל במהלכים נמרצים להרחקתו מהמרחב הפוליטי-תרבותי, מה שמדרדר את היחסים בין אזרחים יהודים וערבים אל סף התהום.

הרשימה המשותפת, המובילה בשנים האחרונות את הפוליטיקה הערבית בישראל, מתנהלת בצורה פרגמטית מאוד, ולכן קשה לפרש את מדיניותה של ממשלת הימין כלפי המיעוט כתגובה להקצנה פוליטית. הרשימה המשותפת הסיטה את הדגש מהשיח הלאומי והאסלאמי לשיח הכלכלי-חברתי, הנוגע יותר בדאגות היום יום של אזרחי ישראל הערבים. תפיסתה מבוססת על חיבור לחברה היהודית בקידום סוגיות כלכליות-חברתיות משותפות כמו יוקר המחייה והדיור, והיא נשענת גם על התלכדות אינטרסים עם הממסד, השואף לשלב את האוכלוסיה הערבית בכלכלה כדי להקטין את תלותה בתקציב המדינה. עם זאת, ממשלת הימין גררה את רגליה בכל הנוגע לשילוב הכלכלי, בזמן שהיא פעלה באופן נמרץ כדי להעמיק את הדרתם של הערבים מהמרחב הפוליטי.

למדיניותה של הממשלה יש שני הסברים אפשריים. האחד נעוץ בהקשר ההיסטורי הכולל המלווה את היחסים בין יהודים לבין ערבים בישראל מיום היווסדה. קווי המדיניות של ממשלת ישראל מאז 1948 לא היו מאוד שונים מהמדיניות הנוכחית, משום שבבסיסם היה הנסיון לצמצם את נוכחותו של המיעוט במרחב הישראלי ולקבע את ההגמוניה של הלאום היהודי. זאת במקביל למאמצי הכלה של המיעוט במישורים מסויימים, שנועדו למנוע החרפה של המתחים הלאומיים ולשמר את היציבות הכוללת במדינה.

ממשלת נתניהו שומרת על הדפוס ההיסטורי של יחסי הדרה-הכלה כלפי המיעוט הערבי, בהבדל חשוב אחד: היא מתקשה לשמר את האיזון בין מגמת ההדרה לבין מגמת ההכלה. הפעילות לדחיקת הערבים מהמרחב הפוליטי היא מואצת ואגרסיבית, בעוד שההכלה הכלכלית, ובעיקר יישום החלטה 922, מתנהלת בקצב אטי. לעניין זה נודעת משמעות רבה משום שהשילוב הכלכלי נועד למתן את השלכותיה של מדיניות ההדרה, או להוות פיצוי למיעוט על השפעתו הקטֵנה בסדר היום הישראלי והרחקת מנהיגיו והפוליטיקאים שלו מהמרחב הציבורי הישראלי.

ההסבר השני הוא הפיכתו של המיעוט הערבי למעין כליא ברק של החברה הישראלית. כאותו מכשיר הקולט את אנרגיית הברק ומנתבה באופן המונע נזקים, המיעוט הערבי משמש לניתוב אנרגיות פוליטיות-חברתיות לטובת הבטחת הסדר הקיים. ראשית, זהו הדבק המלכד את חלקיה של החברה היהודית. התדמית השלילית המטופחת למיעוט, והשיח הלאומני האנטי-ערבי, מאפשרים לחברה היהודית להתמודד עם תהליך השבטיות שלה, לתחום מגמות אינדיווידואליסטיות ורב-תרבותיות בקרבה ולהגדיר מחדש את הזהות הישראלית במונחים לאומיים הדוקים.

שנית, המיעוט הערבי ממלא תפקיד חשוב בשימור מבנה הכוח הפוליטי של הנהגת הימין. למעלה מעשור מתבססת המנהיגות הזו על מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, המתאפשרת בין היתר באמצעות העצמת השיח הלאומי ותזת ה"וילה בג'ונגל" המסיטות את דעת הקהל מנושאים כלכליים-חברתיים בוערים אל נושאים ביטחוניים קונצנזואליים. כך מוסגר ה"אביב הערבי" כ"חורף אסלאמי", מה שבין היתר אִפשר לממשלה להשקיט את מחאת קיץ 2011. בשנה האחרונה תפס המיעוט הערבי בישראל את מקומם של חמאס, חזבאללה ואיראן כדחליל המנתב את דעת הקהל מדיון ביקורתי בתפקוד הממשלה והישגיה הדלים בכל התחומים לעיסוק ב"קלאסיקה" הלאומית-ביטחונית.

להבדיל מאיראן וחבר מרעיה, המיעוט הערבי אינו גורם חיצוני למדינת ישראל, כי אם בשר מבשרה של החברה. האוכלוסיות היהודית והערבית מתחככות זו בזו מדי יום, והתרסה לאומנית מצד הממשלה כלפי המיעוט עלולה לגלוש לפעולות בשטח, כפי שארע לאחרונה באום אל-חיראן. המרחק בין טיפוח דימוי שלילי למיעוט ולהנהגתו והאצלת "רוח מפקד" אנטי-ערבית לבין נקיטת צעדים בפועל עלול להיות קצרצר, ולדרדר את מערכת היחסים השברירית ממילא בין יהודים וערבים לאלימות מקומית או ארצית.

האירועים באום אל-חיראן, הפגנות המחאה בכביש 6 וסקרים עדכניים, המלמדים על כך שרבע מהציבור הערבי תומך בהסלמת המחאה לנוכח מדיניות הממשלה, מלמדים על האסון העלול לרבוץ מאחורי השימוש במיעוט הערבי ככליא הברק של ממשלות הימין.
 
שתף מאמר זה