31.05.2012 מאמר מאת שאול אריאלי
 

המלחמה המוצלחת-הכושלת והמלחמה הכושלת-המוצלחת

מלחמת האין-ברירה ב-1967 הסתיימה בנצחון צבאי מפואר ובכשלון מדיני מתמשך, בעוד שמלחמת הברירה ב-1982 הסתיימה בהישגים צבאיים מוגבלים אך במהפך תודעתי חשוב אצל כל המדינות המעורבות. ישראל עדיין יכולה להתעשת.
מדי שנה, באותו חודש ושבוע, מציינת ישראל שתיים ממלחמותיה – "ששת הימים" ב-1967 ו"שלום הגליל" ב-1982. כל מלחמה חרותה באופן שונה בזכרון הקולקטיבי הישראלי: הראשונה נתפסת כמלחמת "אין ברירה" שהסתיימה בנצחון צבאי מפואר, ובעיני חלק מהחברה אף כשלב נוסף בתהליך הגאולי של עם ישראל בארצו. האחרונה נתפסת כמלחמת ברירה, בעלת השגים צבאיים מוגבלים שהושגו במחיר גבוה של הרוגים וכרסמו בכושר ההרתעה של צה"ל.

ראייה זו נשענת על אמות מידה שהן ברובן צבאיות, כמותיות ועכשוויות ולא על ניתוח מדיני ארוך טווח. פרספקטיבה של 45 ו-30 שנה, הנשענת על אמרתו הידועה של קלאוזביץ כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות", מאפשרת השוואה בין התועלת של שתי המלחמות להשגת ה"תכלית המדינית" הישראלית.

מלחמת "ששת הימים" הוסיפה לישראל נכסים טריטוריאליים שאותם הייתה יכולה להמיר בהסכמי שלום על בסיס החלטת מועצת הבטחון 242, שהתקבלה בנובמבר 1967 והעניקה לישראל הכרה בכיבושיה במלחמת העצמאות ב-1949. ממשלת ישראל בחרה בתחילה לדבוק בחלופת ה"סטטוס קוו", אולם זו נותצה במלחמת יום הכיפורים ב-1973, שאחריה השכילה ישראל לממש את הנכסים הללו בהסכמי השלום עם מצרים וירדן על פי הנוסחה "שלום תמורת שטחים".

לעומת זאת, כיבושם של שטחים נרחבים בלבנון, לרבות הבירה ביירות, במלחמת של"ג, לא תורגם להסכם שלום, בעיקר בשל כריכתו בנסיגה ישראלית גם מרמת הגולן הסורית – נכס שישראל לא מצאה את הדרך להמירו בהסכם שלום עם סוריה. בסופו של דבר, ויתרה ישראל על כל כיבושיה בלבנון ונסוגה חד-צדדית לקו הבינלאומי כשעל גבולה ניצב אויב חדש, חזבאללה.

ההישגים הטריטוריאליים של ישראל בגדה המערבית ובעזה במלחמת "ששת הימים" אפשרו את פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, אך תבוסתן של מדינות ערב חיזקה את מעמדו של אש"ף, אשר החליף את ירדן כנציג הלגיטימי והיחיד של העם הפלסטיני ודבק ב"שחרור פלסטין" כולה. דווקא מלחמת של"ג הרחיקה את אש"ף לבדידות לא מזהירה בתוניסיה ושימשה זרז להכרתו בהחלטה 242 בשנת 1988, וליצירה מחדש של האפשרות להקמת מדינה פלסטינית על 22% מפלסטין ההיסטורית בתמורה להכרה בישראל.

ביוני 1967 הנחיתה ישראל מכה צבאית ניצחת על צבאות מצרים, סוריה וירדן, אך תוך פחות מעשור התייצבו שתי הראשונות, מצויידות להפליא, למלחמה נוספת. גם האיום הפוטנציאלי של ה"חזית המזרחית" מכיוון סוריה, ירדן ועיראק המשיך להתקיים. דווקא מלחמת של"ג, שבה קרסו חיל האוויר ומערך ההגנה האווירית של סוריה, הובילה אותה וגורמים אחרים עמה לוותר על החתירה ל"איזון אסטרטגי" עם ישראל. החלטתה של סוריה להצטייד במערך טילי קרקע-קרקע, והזנחתה את חיל האוויר והיבשה שלה, הוציאו אותה ממעגל העימות ומוטטו את ה"חזית המזרחית", עד שזו נעלמה בחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן וכיבוש עיראק על ידי ארה"ב.

"ששת הימים" הייתה אחד משיאי המלחמה הקונבנציונאלית, ונוהלו בה קרבות שריון בהיקפים שעלו על קרבות במלחמת העולם השנייה. היא הייתה קצרה והשיגה נצחון באמצעות כיבוש שטח והשמדת מרבית הצבאות היריבים המרכזיים. מלחמת של"ג, לעומת זאת, הייתה הסנונית של עידן המלחמות הא-סימטריות: תמהיל של לחימה קונבנציונאלית של חילות אוויר ושריון עם לחימה בארגונים צבאיים למחצה, נעדרי נשק כבד ומסגרות לחימה גדולות. לישראל נדרש זמן רב להפנים את המהפך באופי הלחימה, והיא אף נדרשה לשלם מחיר יקר במלחמת לבנון השנייה, 25 שנים מאוחר יותר. הלקחים הביאו לתפנית באמצעי הלחימה, שיטות הלחימה, ארגון הכוחות, וגם להבנה כי מדובר במערכות מתמשכות שבמהלכן יש להגן גם על העורף.

מלחמה נוספת אינה נדרשת. ההישגים הצבאיים והמדיניים בשתי המלחמות הללו עדיין מספקים להשגת התכלית המדינית של הסכמי קבע בין ישראל לשכנותיה ולפלסטינים, הסכמים שיש בהם כדי להעניק יציבות אזורית ושמירת אופיה היהודי ומשטרה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

 
שתף מאמר זה