יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
מלחמות וסבל אזרחי: משפחות בעיראק
23.05.2018

הסיכוי של העיראקים להשיב לעצמם את עיראק

הדבר החשוב ביותר שיכולים העיראקים לעשות כעת הוא להפוך את הבחירות להזדמנות אמיתית לשיקום המרקם הלאומי ויכולת קבלת ההחלטות העצמאית, ולהשבתה של עיראק לידיהם של העיראקים

רסאן שרבל, א-שרק אל-אווסט

 

העניין איננו שמו של ראש ממשלת עיראק, למרות חשיבותו, אלא המדינה העיראקית עצמה: יכולתה לאסוף את איבריה, לטפל בסדקים שנִבעו בה ולרפא את פצעיה; יכולתה לשמור על עצמאות בקבלת ההחלטות בתוך גבולותיה ולהעמיק את המגמה של הפיכת עיראק למדינה נורמלית בחזית הפנים ובחזית החוץ. בדומה לכך, העניין איננו שמו של ראש הממשלה בלבנון, אלא המדינה הלבנונית עצמה: יכולתה לקיים יחסים תקינים בין העדות, להשיב את יכולתה לקבל החלטות בתוך גבולותיה, ולהניח את היסודות המעשיים להפיכתה של לבנון למדינה נורמלית בחזית הפנים ובחזית החוץ.

הזמן הוא מצרך יקר מציאות, ולא העיראקים ולא הלבנונים יכולים להרשות לעצמם לבזבז ממנו עוד. האש כבר מאכלת את הבית ואת קירותיו החיצוניים ומאיימת לחדור פנימה. אם הלבנונים והעיראקים לא ישכילו להפוך את הבחירות להזדמנות לקום מן ההריסות, ייחשב הדבר לפשע נוסף בסדרת הפשעים שכבר בוצעו.

אנו עושים עוול למדינותינו כשאנו מצפים שהבחירות בהן יהיו זהות לבחירות שנערכות במדינות דמוקרטיות ותיקות. לעתים אנחנו שוכחים שהשתרשותה של דמוקרטיה אינה קורית ביום אחד אלא היא תהליך מורכב וממושך, בעל היבטים תרבותיים, כלכליים ופוליטיים, שלא ניתן לדלג עליו. יש בינינו כאלה הסבורים כי הרעיון של דמוקרטיה – והבחירות כחלק בלתי נפרד ממנה – הוא מעין מוצר מדף שניתן לייבאו בשלמותו מארצות אחרות שהדמוקרטיה התעצבה בהם לאורך זמן רב ותוך חבלי לידה קשים וארוכים ובשעה שאנחנו, הערבים, היינו שקועים בתרדמה עמוקה. גם אם הרעיון הזה בעייתי מיסודו, חשוב להבין שהפנייה לזכייה האמון היא הזדמנות להבין כהלכה את הכוחות הפועלים בחברה, על מגמותיהם ושאיפותיהם, וכי רק החזרה פעם אחר פעם על הפרקטיקה הזאת תביא לידי תהליכי תיקון, עיצוב והגדרה מחדש.

שתי התנסויות בשתי מדינות שאינן מצליחות להתנתק מן המשבר האיראני-אמריקני ואינן מצליחות להימלט מן האש המשתוללת בזירה השכנה בסוריה ומן ההתכתשות האיראנית־ישראלית המתנהל על אדמתה. אולי המהומה הגדולה המתרגשת על האזור הופכת את הבחירות עבור שתי המדינות הללו להזדמנות להגן על עצמן מן השריפה על ידי שיקום המרקם הלאומי והקפדה על קבלת ההחלטות הנוגעות להן אך ורק בתחומיהן ולא מחוצה להן.

אחד היתרונות של מדינה רב-עדתית הוא שבזמן שמתקיימות בחירות הן מזכירות לכל עדה שכדי לזכות במנדט לאומי רחב שיאפשר להן לתפוס את השלטון עליהן לפנות לאנשים מעדות אחרות; וכדי להגיע אל האחר עליהן להקשיב לו באמת ובתמים, להבין את דרישותיו ואת חששותיו, ולשאוף לראות איתו עין בעין או לפחות קרוב לכך, בעיקר בזירה הפוליטית.

 

התערערות המדינה בעידן שאחרי סדאם חוסיין

את הדברים שאמרתי על הדמוקרטיה אפשר להשליך גם על תפיסת המדינה – אותה מערכת המיועדת להיות כלי בשירותו של הציבור, בשירות הקדמה; מערכת שנועדה להבטיח את זכויות האזרחים ואת ביטחונם האישי ולתת להם הזדמנות לביטוי ולשינוי. ייסודה של דמוקרטיה היא משימה קשה וסבוכה משום שהיא סותרת לחלוטין את הפרקטיקה של החלפת שלטון דיכוי של אדם אחד בשלטון דיכוי של קבוצה אחרת. לא אגזים אם אומר שהתרבות הפוליטית שירשנו מן הדורות הקודמים נשענת על דמות המנצח והגיבור ועל ביטולו של היריב ולא על הרעיון של מפגש, של פשרות הדדיות ועל ההסכמה להותיר את קבלת ההחלטות בידיהם של המוסדות המקובלים.

ההתערערות החלה עם הפלת משטרו של סדאם חוסיין וכישלונה של האופוזיציה העיראקית למצב עצמה במהירות כאלטרנטיבה מבוססת ומשכנעת. בכך, אמר כעבור זמן נשיא עיראק המנוח ג'לאל טאלבאני, החמיצו העיראקים הזדמנות יקרה מפז שהייתה יכולה לחסוך מהם גם את ההתנסות הכאובה של המועצה השלטת הזמנית בעיראק (המועצה הזמנית שמינתה ארה"ב לניהול ענייניה הפנימיים של עיראק בשנים 2003–2004, כצעד לקראת כינון דמוקרטיה במדינה), וגם את פיזור הצבא – החלטה שקיבל פול ברמר, המושל האמריקני בעיראק באותה העת.

לאחר פלישת ארה"ב לעיראק ב-2003, סיפר טאלבאני, פנה המושל הצבאי האמריקני, הגנרל ג'יי גארנר למנהיגי האופוזיציה העיראקית והפציר בהם שיקימו בכוחות עצמם ממשלה זמנית כדי לנהל את המדינה. גארנר היה סבור שטאלבאני מסוגל לעמוד בראשה של אותה ממשלה, ולדעה זו היה שותף גם השגריר האמריקני דאז, זלמאי ח'לילזאד. לדברי טאלבאני, וושינגטון הייתה מוכנה להפקיד את סוגיות הליבה בידי הממשלה הזמנית, אך הדרישות של העדות השונות הכשילו את האפשרות הזאת ולמעשה דחפו את עיראק לתקופה של שלטון אמריקני בראשותו של ברמר והעניקו לו לגיטימציה לקבל את ההחלטות בעצמו.

 

הפיכתה של עיראק מזירת משחקים לשחקנית בזירה

היום, לאחר שעיראק, בסיוע בעלות בריתה, הצליחה להביס את ארגון דאעש ולמגר את הסכנה שנשקפה לה ממנו אין עוד מנוס מלראות בבחירות בעיראק הזדמנות. הזדמנות להקים ממשלה בעלת חזון, רצון ויכולת קבלת החלטות באופן שימנע ממנה להפוך שוב לשדה ניסויים ולמגרש שבו מועברים מסרים פוליטיים הכתובים בדם. חשיבותה של הזדמנות זו מתעצמת בימים אלו, שבהם נראים באופק ניצניו של עימות איראני-אמריקני; אם הבחירות לא יצליחו להוביל לכינונה של ממשלה כזאת, עיראק עלולה להפוך בעל כורחה לאחת מן הזירות שבהן יתחולל עימות זה ולשלם מחירים כבדים.

אני מבקש לשוב אל טאלבאני משום שהוא היה פוליטיקאי ממולח שהבין היטב את הרגישויות הטמונות בהרכב הדמוגרפי של עיראק ואת הרגישויות האזוריות, בייחוד לנוכח העובדה שבימים שהיה אופוזיציה למשטר סדאם הוא ישב בטהראן ובדמשק וטיפח קשרי ידידות עם גורמים בשתי הבירות. הוא אמר שתהיה זו טעות גדולה מצידה של טהראן להאמין שהיא יכולה לפעול בבגדאד כפי שפעלה דמשק בבירות – אפיזודה שתוצאותיה ידועות לכול.

טאלבאני המשיך והסביר את הנושא של השיעה בעיראק: "אינני סבור שהשיעה בעיראק תוכל אי פעם להפוך כפופה לשיעה באיראן. ראשית, אתן את הדוגמה של אנשי הדת: יש אצלנו ארבעה אנשי דת בכירים ובראשם האייתוללה עלי סיסתאני. ארבעת אלה נתונים במחלוקת חריפה עם איראן בנושא העיקרון הפוליטי של 'שלטון חכם הדת' הנהוג ברפובליקה האסלאמית. הם שוללים את העיקרון הזה מכול וכול והדבר מייצר מחלוקת גדולה בין הצדדים. הדבר מזכיר את התנועה הקומוניסטית ואת הפיצול בין סין וברית המועצות. שנית, אנשי הדת הללו רואים בעצמם את מקורות הסמכות הדתית של השיעה בכל העולם. שלישית, העיר נג'ף היא 'הוותיקן של השיעה' בעולם כולו ולא הערים קוֹם או משהד באיראן. רביעית, בעיראק נמצאים הקברים הקדושים ביותר של האימאמים השיעים – האימאם עלי, חוסיין, עבאס, כאזם והעסכּרים. רק אימאם אחד קבור בעיר משהד באיראן וכאשר עולים לקברו נוהגים לומר 'שלום עליך, זר למקום'. בשל כל הסיבות הללו אין כל סכנה שהשיעה בעיראק תהיה כפופה לשיעה באיראן, לעולם".

הדבר החשוב ביותר שיכולים העיראקים לעשות כעת הוא להפוך את הבחירות להזדמנות אמיתית לשיקום המרקם הלאומי ויכולת קבלת ההחלטות העצמאית, ולהשבתה של עיראק לידיהם של העיראקים. השבתה מידיהן של מדינות קרובות ורחוקות כדי להפוך את עיראק מזירת משחקים לשחקנית בזירה ולגורם של יציבות ושגשוג באזור. כל הרחבה של התפקידים הלא טבעיים על אדמת עיראק תהיה רק הרחבה של הסבל העיראקי. כעת צריכים המאמצים להיות ממוקדים בשיקום היחסים הנורמליים; לא ניתן יהיה להשיב את היציבות מבלי שהדברים יחזרו למצבם הנורמלי: עיראק לעיראקים, סוריה לסורים, לבנון ללבנונים. ניהולה של בירה מבירה אחרת רק תשמר ותנציח את הכאוס הגדול שאנו רואים כעת. 


רסאן שרבל הוא עיתונאי ופובליציסט לבנוני המשמש כעורך הראשי של עיתון א-שרק אל-אווסט הרואה אור בלונדון.

המאמר המלא התפרסם בעיתון א-שרק אל-אווסט. הוא תורגם לעברית במסגרת פרויקט "אופק לתקשורת הערבית", המשותף למרכז אעלאם ולמכון ון ליר. הפרויקט מבקש לחשוף את הקורא הישראלי למאמרי דעה, ניתוח ופרשנות מרחבי העולם הערבי על מגוון הדעות הקיים בו.

תרגם מערבית: עידן בריר

מאמרים נוספים