27.05.2013 מאמר מאת שאול אריאלי
 

הסיכון שבמעשה קטן מהסיכון שבמחדל

קובעי המדיניות בישראל מבכרים את הסיכונים הגדולים שבמחדל על הסיכונים הקטנים שבמעשה. הסטטוס קוו קיים בדמיונם בלבד והמציאות היא שברירית. ההגיון תובע להביא בחשבון את התועלת המרובה שתצמח מהסכם שלום עם הפלסטינים

ההיסטוריה נוטה לתגמל אישים הנתפסים ככאלה שהבינו את גודל הרגע ועשו מעשה. אלה ייקראו בין דפיה "מנהיגים". כך בגין וסאדאת שהחליטו לשים קץ למצב המלחמה בין ישראל למצרים, וכך בן גוריון לאורך ולרוחב התקופה שבה הנהיג את מדינת ישראל המתהווה.

כיצד אם כן נסביר את העובדה שממשלת ישראל שוב מתעלמת מהצעת השלום של הליגה הערבית, המעניקה לה הזדמנות לממש את אחד החשובים שביעדיה האסטרטגיים – הכרה והתקבלות אל חיק המזרח התיכון הערבי והמוסלמי?

ההתעלמות מנומקת בצורכי הביטחון של ישראל לאור התהפוכות בעולם הערבי, ובכללו שכנותיה הקרובות. אך ביסודה היא נובעת מהיעדר נכונות להתמודד עם האתגרים הכרוכים במימוש פתרון שתי המדינות, גם אם אלו  בטלים בשישים בהשוואה לסיכונים שהמדיניות הנוכחית מביאה עמה ובהשוואה לתועלת הצפויה מהסכם עם הפלסטינים.

חוקרי מדע המדינה העוסקים בניסיון להבין תהליכים של קבלת החלטות מצייינים את הנטייה האנושית לתת משקל גדול יותר לסיכונים שנגרמים מנקיטת פעולה מאשר לנזקים הנגרמים מהיעדר פעולה. אחד המחקרים מצא, למשל, כי רוב ההורים סירבו לחסן את ילדיהם מפני מחלה קשה למרות שהסיכון להיפגע מהחיסון היה נמוך בהרבה מהסיכון למות במחלה.

נראה שנטייה זו יכולה להסביר מדוע מתעלמת ממשלת ישראל מהאיומים החמורים על עתיד ישראל הטמונים  בהיעדר הסכם. היא נמנעת מפעולה כנה להשגת הסכם, ורואה בסיכונים את חזות הכול. כמה דוגמאות לכך:

חשש מנקיטת פעולה לפינוי מתנחלים שמחוץ ל"גושים", המהווים כאחוז בלבד מהאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל, מוביל לפגיעה ב-99% הנותרים על ידי הפיכתם בעתיד למיעוט במדינה דו-לאומית.

חשש מהשתלטות של חמאס על מדינה פלסטינית עתידית, שאינה מהווה איום קיומי או אחר על מדינת ישראל,  מוביל להנצחת הסכסוך ומעגל האלימות עם הרוב הפלסטיני שכבר הכריז על נכונותו לחיות לצד מדינת ישראל.

חשש כי פלסטין בהנהגת חמאס תהפוך לגרורה איראנית מוּנָע מהגיון מפוקפק ומסכל את כינונה של ברית אזורית ישראלית-ערבית-סונית נגד האיום שבהתגרענות איראן.

והחשש החמור מכל שבית המלוכה ההאשמי בירדן ייפול וישראל תישאר עם "טבעת" של שכנות איסלאמיות, דווקא הוא, באופן פרדוקסלי, מונע את ההסכם הנדרש כל כך עם הפלסטינים – הסכם שיסייע בחיזוק הסכמי השלום עם ירדן ומצרים ואף ירחיבם לעולם הערבי כולו.

מחקרים מראים עוד כי נזקים הנובעים מהיעדר פעולה מתקבלים בהבנה גדולה יותר אם מייחסים אותם ל"כוחות הטבע", שבמסגרתם נכללת גם "יד אלוהים". נראה שקובעי המדיניות הישראליים, המרבים להשתמש בביטויים כמו "אין פרטנר", "תורת השלבים", "ההבטחה האלוהית" ואפילו "כולם נגדנו", מחזקים בציבור את התחושה שאין ברירה זולת שימורו של הסטטוס-קוו, גם אם הם היחידים שסבורים שעדיין אפשר לקיימו.

ישראל מתעלמת מהתוצאות ארוכות הטווח שבהיחלשותה של ארצות הברית במזרח התיכון כשהיא מבקשת מידידתה הקרובה שתתמוך בסרבנות השלום שלה. עמידתו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי מאחורי הצהרת ועדת המעקב של הליגה הערבית היא איתות ברור לישראל לשקול את מדיניותה ולתת את חלקה במאמץ להבטיח את האינטרסים האמריקאים והישראלים בעולם הערבי המתעצב מחדש. על קובעי המדיניות של ישראל, ובמיוחד אלה הרוצים להירשם בדפי ההיסטוריה, לעשות את "קפיצת האמונה" שלהם ולהכניס למערכת החישובים גם את התועלת הצפויה מההסכם: סוף לבידוד הבין-לאומי, פתיחת העולם הערבי והמוסלמי לכלכלה הישראלית, הפניית משאבים לצרכים אזרחיים וחיזוק הברית עם ארצות הברית ואירופה.

 
שתף מאמר זה