אודות הכותב
עפר זלצברג
כותב אורח
23.07.2017 מאמר מאת עפר זלצברג
 

הפלסטינים בירושלים מתארגנים מחדש: להוציא מתוק מעז

ישראל וירדן דחו בעבר את שילובם של הפלסטינים בהסדרי הניהול של אתר אל-אקצא. הגיעה השעה לשנות מסלול. הבחירה היא בין הכרה בגוף הנהגה לגיטימי במזרח ירושלים לבין שימור החלל הפוליטי, שממנו ללא ספק תצמח אלימות נוספת

ביום ראשון שעבר (16), כאשר משטרת ישראל התקינה גלאי מתכות בשני שערים של רחבת הר הבית, כמעט כל הפלסטינים סירבו להיכנס דרכם אל המתחם המקודש. המופתי של ירושלים ובכירים מהווקף הכריזו שאין להיכנס כל זמן שגלאי המתכות במקומם והובילו תפילה מחוץ להר, מול הגלאים. ראש הווקף היה היחיד שנכנס, בלווית כמה מאנשיו.

מספר המשתתפים בתפילות המתריסות עלה בהתמדה. בימים האחרונים נאספו אלפי מוסלמים, חמש פעמים ביום, סביב שערי המתחם, והתפללו בשורות ארוכות ברחובות שסביב הר הבית. אף על פי שההתאספויות היו ככלל רגועות, והמשטרה התנהלה בשיקול דעת והתייחסה אל המתפללים בכבוד, אירעו התנגשויות חוזרות ונשנות אחרי תפילות הערב. דחיפות, זריקת אבנים, רימוני הלם וכדורי גומי הובילו לפציעתם של עשרות פלסטינים ומספר שוטרים. מנהיגים ירושלמים בולטים עמדו בחזית התפילות ומספר מהם נפצעו. המופתי לשעבר של ירושלים, השיח' עכרמה סברי, וחבר הועד המרכזי של אש"ף, מוסטפה ברגותי, פונו לבית החולים אחרי שנפצעו מירי כדורי גומי ליד שער האריות.

החל ביום שני התרחבו העימותים הליליים אל חלקים אחרים במזרח ירושלים, בפרט בעיסאוויה וסילוואן. המסחר והתיירות בעיר העתיקה אמנם התחדשו אחרי שהעיר הייתה סגורה במהלך סוף השבוע, אולם האזור סביב ההר נותר רווי מתח, בייחוד בזמני התפילה. תנועת פתח הכריזה על יום זעם נגד גלאי המתכות ביום רביעי, והווקף החליט לסגור את כל המסגדים ברחבי ירושלים ביום שישי כדי להגדיל למקסימום את מספר המוסלמים אשר יתפללו סביב אל-אקצא. חמאס והג'יהאד האסלאמי פרסמו קריאות לאלימות. רוב הישראלים רואים צעדים אלו כבלתי אחראים ומסלימים. הפלסטינים, ככלל, רואים אותם כהתגייסות נגד השתלטות ישראלית על האתר הלאומי המקודש להם.

החרם המתהווה עשוי להיות תופעה מאוד משמעותית. זו הפעם הראשונה מאז האינתיפאדה השנייה שבה מתארגנים פלסטינים מזרח ירושלמים בהיקף נרחב. אישים פלסטינים בולטים בעלי רקע ועמדות פוליטיות שונות – אנשי דת, מנהיגי פתח, תנועות שמאל ותנועות אסלאמיסטיות, פקידים מהרשות הפלסטינית וחברי כנסת ערבים – עומדים בחזית התפילות מחוץ לאתר המקודש.

לאנשי הדת הבכירים היה תפקיד בולט בארגון הציבור והובלתו, ולו מתוקף העובדה שפעילות המחאה המרכזית היא תפילה ושבמוקדה אחד משלושת האתרים המקודשים ביותר לאסלאם. בתקשורת דווח שמנהיגים אלה דחו הצעת פשרה לפיה יפעילו אנשי הווקף את גלאי המתכות, אך פרטים מרכזיים בהצעה, כמו התפקיד שתמלא משטרת ישראל סביב גלאי המתכות, לא דווחו.

המשמעות של ההתפתחות הזו ניכרת כאשר מציבים אותה בהקשר של המדיניות הישראלית למנוע פעילות פוליטית פלסטינית במזרח ירושלים, מאז קריסת המשא ומתן המדיני ופרוץ האינתיפאדה השנייה בסוף שנת 2000. הממשלה ביקשה לשמור על כל העיר תחת שלטון ישראלי וסגרה את האוריינט האוס, מקום מושבה של ההנהגה הפלסטינית בירושלים, אשר היה בעל זיקה רופפת לאש"ף.

החלל הפוליטי בחלקים הערבים של ירושלים הותיר את תושבי הפלסטינים בפני מבוי סתום; מכשול ההפרדה, שהוקם בתגובה לאינתיפאדה השנייה, חצץ בין רוב השטח של מזרח ירושלים לבין הגדה המערבית, ובה בעת הידקה ישראל את אכיפת האיסור על פעילות פלסטינית גלויה (בעיקר שיטור) בירושלים. גם כאשר הפלגים הפוליטיים ניסו לארגן פעילות בעלת אופי תרבותי המשטרה מנעה זאת ועצרה את המארגנים. בחלל הזה שגשגו שלל גורמים פליליים פלסטיניים.

בהר עצמו, פעילים אסלאמיים, רובם בתמיכתו של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית או בהובלתו, התגבשו גם הם. הצלחתם, ויכולתם למשוך מתנדבים ומשאבים, גדלו ככל שמתחריהם הפלסטינים נחלו כשלון אחר כשלון וככל שתנועות המקדש בצד היהודי הלכו והתבססו. בו בזמן, ככל שהפעילות האסלאמית הפכה למתריסה ולעומתית יותר, כך היה קל יותר לשוחרי המקדש לצבור תמיכה פוליטית וכספית. כך ארע בסוף שנת 2015, כאשר ישראל הוציאה מחוץ לחוק את הפלג הצפוני ואת ארגוני המוראביטון ("מגני המקומות הקדושים" בערבית) שבהר הבית. הצעדים הללו צמצמו את ההתנגדות המאורגנת לזמן קצר, אבל ההשפעה ארוכת הטווח של המדיניות הזו הייתה הפיכתה של מזרח ירושלים הערבית למרחב עירוני חסר הנהגה וחסר חוק וסדר שבו משגשגים הייאוש והפשיעה האלימה.

אירועי הימים האחרונים מצביעים על כך שבהעדר מוסדות פוליטיים פלסטיניים במזרח ירושלים תעמוד ישראל בפני שני סוגי אתגרים. הראשון הוא הפגנות המוניות, בין היתר מחוץ לעיר העתיקה, אשר בייחוד בשעות הערב עלולות להפוך מהתארגנויות שקטות לעימותים אלימים. האתגר השני הוא נטילת החוק לידיים מצד פעילים מיליטנטים, בהעדר מוסדות ערביים (ירדנים ואחרים) ופלסטינים המצליחים להגן על האינטרסים המוסלמים והפלסטינים בעיר. קשה במיוחד לאתר תוקפים עצמאים כאלה מבעוד מועד.

עם זאת, התארגנות המחאה הנוכחית של הפלסטינים במזרח ירושלים יכולה גם לבסס גרעין של תשתית ארגונית מקומית שתיטול אחריות על הנעשה בעיר. בהתארגנות כזו טמון אמנם סיכון לפעילויות אלימות מתואמות, אולם גם פוטנציאל לכתובת פוליטית שממשלת ישראל תוכל לשאת ולתת אתה לגבי המתרחש בהר הבית בפרט ובמזרח ירושלים ככלל. אחרת עומדת ישראל בפני מעט מאוד חלופות שאינן נשענות על כוח, שמטבען אינן בנות קיימא.

ישראל אינה יכולה לנהל את המתחם המקודש, אחד האתרים הדתיים הרגישים ביותר בעולם כולו, לבדה וללא שותף מוסלמי. לא נבון להתעלם מהעובדה הפשוטה שהר הבית הוא גם מסגד אל-אקצא. המשבר הנוכחי מוכיח שירדן היא שותף הכרחי אך בלתי מספיק לצורך זה, כל עוד הפלסטינים אינם בתמונה.

ישראל וירדן דחו את שילובם של הפלסטינים בעבר. הגיעה השעה לשנות מסלול ולשלב גורמים פלסטינים מזרח ירושלמים בהסדרי ניהולו של האתר. הבחירה היא בין הכרה בגוף הנהגה לגיטימי במזרח ירושלים לבין שימור החלל הפוליטי, שממנו ללא ספק תצמח אלימות נוספת.


 

עפר זלצברג הוא אנליסט בכיר בקבוצת המשבר הבין-לאומי

 
שתף מאמר זה