08.11.2017 מאמר מאת אלה אפק
חדר ישיבות הממשלה הזמנית עם קום מדינת ישראל (צילום: אלדן דוד, לע"מ)
חדר ישיבות הממשלה הזמנית עם קום מדינת ישראל (צילום: אלדן דוד, לע"מ)    

הפלסטינים והצהרת בלפור בראי הביקורת הערבית

בשיח הציבורי הפרו-סעודי והמצרי ניכרים ניצנים של ביקורת פנימית על התביעה הפלסטינית להתנצלות בריטית על הצהרת בלפור. הטענה: עדיף לפלסטינים להיות מעשיים ורציונליים כמו הציונות בראשית המאה הקודמת

ביום השנה המאה להצהרת בלפור התפרסם מאמרו של עת'מאן מירגני, איש אופוזיציה סודאני שגלה מארצו, ביומון א-שרק אל-אוסט הפרו סעודי, תחת הכותרת "מאה שנה להבטחת בלפור: ביקורת עצמית במקום קינה". מירגני אינו רואה כל טעם בתביעה מבריטניה להתנצל, כאשר ברור שהתנצלות לא תשנה את המציאות. תחת זאת מציע לפלסטינים לערוך חשבון נפש נוכח ההזדמנויות שהוחמצו.

מירגני אינו קול בודד בישימון השיח הציבורי הערבי. פובליציסטים אחרים שחו נגד הזרם, ודרשו לבדוק את הצהרת בלפור מתוך התבוננות ביקורתית כלפי פנים. על המעגל הראשון של כותבים כאלה נמנים אינטלקטואלים ופובליציסטים מצרים, חלקם השתייכו בעבר ל"תנועת השלום המצרית" שפעלה בחצי השני של שנות התשעים.

ד"ר עבד אל-מונעם סעיד, למשל, דן בהצהרת בלפור בהקשר של ההבטחות הסותרות שפיזרה בריטניה לשחקנים אזוריים ובינלאומיים. היהודים, לדבריו, היו היחידים שהשכילו למנף את ההבטחה ולהפוך את ה"בית הלאומי" ל"מדינת לאום" באמצעות הקמת מוסדות מדיניים וכלכליים אשר סללו את הדרך להקמת המדינה. הערבים, לעומת זאת, סמכו על הבטחות סרק. מאה שנים לאחר מכן, הכל מבינים כי אין תועלת בכוח. רק דיאלוג יהודי-ערבי, או הסכמי שלום דוגמת אלה שנחתמו בין ישראל לבין מצרים וירדן, יחוללו שינוי.

נציג נוסף של תנועת השלום, ד"ר גמאל עבד אל-גואד, הזכיר כי התנועה הציונית היא תופעה אירופית אשר התפתחה כתוצאה מהאנטישמיות, הלאומיות והאימפריאליזם. הציונים לא היו המהגרים היחידים שנישלו עמים ילידים. הפלסטינים, לעומתם, שגו בדמיונות של אחווה ערבית ומוסלמית ולא הצליחו להקים מוסדות לאומיים שיכשירו דרכם להקמת מדינה.

וחיד עבד אל-מגיד, אינטלקטואל מהזרם הליברלי במצרים, התמקד ב"גבולות האחריות של בלפור". ההבטחה הבריטית, הוא טוען, אינה יכולה להיות הסבר בלעדי לטרגדיה של הפלסטינים. יהודים נחושים שקדו הרבה לפני כן על בנייתה של תשתית חברתית ותרבותית, בזמן שבו הפלסטינים והערבים היו שרויים בתרדמת עמוקה.

העיתונאית המצריה מאי עזאם הזכירה גם היא כי להצהרת בלפור קדמו עשרים שנות שתדלנות יהודית. קו ישר עובר בין חוסר היכולת לשחרר את פלסטין לבין הכשלון הערבי להשתחרר מכבדי העריצות, הדיכוי והטרור מבית: בכל המקרים הערבים ממתינים למושיע מבחוץ. האינטלקטואלית המצריה סוזאן חרפי הלכה צעד קדימה והציעה למנהיגים הערביים להתנצל בפני עמיהם על כשלונם להקים מדינות מודרניות המכבדות את אזרחיהן, במקום לדרוש התנצלות מבריטניה.

לשורת הכותבים המצרים הצטרפה הסופרת והמשוררת התוניסאית אמאל מוסא. במאמרה "התייחסות רציונלית לסוגיה הפלסטינית" היא מבינה את עניינה את ישראל בהצגת הנרטיב ההיסטורי שלה, ותוהה האם התנצלות בריטית תפתור את הבעיה הפלסטינית. לימוד לקחי הכשלון, היא מזכירה, חשוב יותר מהתנצלות, משום שהוא משקף עוצמה פנימית.

סלמאן מצאלחה, הסופר והמשורר הישראלי-דרוזי, תהה גם הוא מה תועלת תצמח לפלסטינים מהתנצלות בריטית לאחר מאה שנה, כאשר הרשות הפלסטינית, התובעת את ההתנצלות, היא עצמה תוצר של הסכמי אוסלו המשקפים הכרה בהצהרת בלפור.

נכונותם של כלי תקשורת ערביים פופולריים, פרו-סעודים, וכלי תקשורת מצרים לפרסם ביקורת פנימית כזו עולה בקנה אחד עם עמדותיהם של שליטי סעודיה ומצרים בעידן שלאחר האביב הערבי: לשכך את הלהט האנטי-ישראלי, המסכן גם את המשטרים עצמם, ולקדם גישה רציונלית לפתרון הסכסוך המבוססת על היוזמה הערבית.

 
שתף מאמר זה