אודות הכותב
אבי רובין
08.07.2014 מאמר מאת אבי רובין
 

הצוק האיתן הוא משענת קנה רצוץ

מבצע "צוק איתן" אליו נגררת ישראל בחוסר חשק הוא תג המחיר שמוגש לציבור הישראלי על שנים של בחירות גרועות. אולם יש פתח לתקווה שתוצאתו תהיה בחירתו של ראש ממשלה אחר, כן ואמיץ, שייזום מהלך מדיני אמיתי עם פתח וחמאס.

מבצע "צוק איתן" אליו נגררת ישראל בחוסר חשק הוא תג המחיר שמוגש לציבור הישראלי על שנים של בחירות גרועות. כבר בשלב ראשוני זה של המבצע בעל השם האירוני אפשר לראות בו פרשת דרכים שנותנת פתח לתקווה; דווקא בגלל שאין למבצע תכלית, דווקא בגלל שהצוק האיתן הוא משענת קנה רצוץ. המבצע מציג את המציאות בפנינו בבהירות חסרת תקדים.

בעידן האימפריות, מלחמות נועדו להרחיב את שטחה של הטריטוריה במטרה להרחיב את מקורות הרווח או, לחילופין, להגן על המדינה מפני פלישות שאיימו לכווץ את הטריטוריה ולצמצם את מקורות הרווח. בעידן מדינות הלאום והמערכת הבין-לאומית של הסכמים ואמנות, מלחמה נועדה לייצר מציאות מדינית חדשה.

בעשורים האחרונים יזמו ממשלות ישראל מלחמות שאין להן תכלית מדינית, ושיווקו לציבור את מושג ה"הרתעה" כיעד סופי של מלחמות (שלעתים קרובות משֻווקות כ"מבצעים"). כלומר, הציבור התבקש לתמוך במלחמות על סמך ההנחה שהפחדת השכנים היא תכלית המלחמה. פוליטיקאים אוהבים את קונספציית ההרתעה משום שהיא יוצרת אצלם אשליה של סיכון פוליטי נמוך יחסית. נכונות להסדרים מדיניים, לעומת זאת, מסכנת אותם מבחינה אלקטורלית, משום שהסדרים מדיניים כרוכים לעתים קרובות בהשלכות מיידיות קשות לעיכול.

טנקים של צהל בגבול הרצועה היום (צילום מסך: יוטיוב)

המראות הקשים של פינוי ימית קדמו לתוצאות הברוכות של ההסכם המדיני עם מצרים, שהוכיח את עצמו בניגוד לתחזיות האימים של גאולה כהן וחבריה למפלגת "התחיה". העובדה שמנחם בגין היה אשף הרטוריקה סייעה לו לשווק את השלום לבוחריו ולהימנע מנקמתם על נסיגה מעמדות לוחמניות.

בנימין נתניהו לא ניחן בכריזמה של בגין, וודאי שאינו אשף רטורי. הוא מודע לכך, ולכן ממעט לפנות אל הישראלים. גם אם היה משתכנע בצורך הדחוף ביצירת מצב מדיני חדש הוא היה מתקשה למכור לציבור בוחריו את השינוי בעמדותיו הלוחמניות, וספק רב אם היה מצליח להיבחר לראשות הממשלה אילו חתימתו הייתה מתנוססת על הסכם מדיני משמעותי. מנהיג דגול שחושב במונחים היסטוריים אמור לדעת להתעלות מעל שיקולים שכאלה, אך מנהיגים מסוג זה הם נדירים. במצב שבו אין רווח פוליטי מיידי לפעולות משמעותיות לקידום הסדר מדיני, הדיבור והפעולה במונחים של "הרתעה" מספקים הקלה מסוימת, ויוצרים אשליה של שליטה מסוימת במצב.

אולם המצב יצא מכלל שליטה, ויתכן שישראלים רבים מתחילים להבין שאנחנו מצויים במלכוד של ממש. מתברר שמבצעי ההרתעה האלה, שמחירם הכלכלי גבוה, אינם משיגים את מטרתם. קשה לדמיין עתיד שבו יוצאים בכל שנה או שנתיים למבצע בעזה. עתיד נורא שכזה יסכן את יכולתה של ישראל להתקיים כמדינה שראוי לחיות בה. מצד שני, אין לדמיין עתיד שבו עשרות אלפי אזרחים נתונים למתקפות טילים מכיוון עזה, ובהמשך אולי גם מכיוון השטח שנתון כרגע לשליטה חלקים של הרשות הפלסטינית.

בה בעת ברור שאין לממשלת ישראל אינטרס למוטט את שלטון חמאס, שהוא אומנם מאוס, אך נוהג כשלטון מדינתי. אין לחמאס אלטרנטיבה בעזה. התמוטטותו תוביל לקטסטרופה בטחונית, מדינית וכלכלית שתחייב את ישראל לכבוש מחדש את עזה. יהיה לכך מחיר כבד בחיי אדם ובתקציבים. זהו מצב ביש שאין לו פתרון צבאי.

לפיכך, מבצע צוק איתן הוא לא יותר מאשר חופן נוסף של חול שממשלת ישראל זורה בעיני אזרחיה כדי להרוויח זמן, ללא תכלית. הסיפור יחזור על עצמו: ממשלות ישראל הבינו באיחור שאין ברירה אלא לדבר עם אש"ף, שאחד ממייסדיו, אבו מאזן, נתפס כיום בחדרי החדרים המדיניים והבטחוניים שלנו כמבוגר אחראי.

קרבה השעה שבה יתברר שאין ברירה מלבד ייזום מהלך מדיני אמיץ וכולל ליצירת מציאות מדינית חדשה ונטולת התנחלויות, מציאות שבה שותפים הרשות הפלסטינית וחמאס. קרבה השעה שבה ייפול האסימון ויתברר שלא דרוש לנו ראש ממשלה שמוכר רטוריקה בטחוניסטית שאין מאחוריה דבר, אלא ראש ממשלה שחושב במונחים מדיניים, שחושב על עתיד ילדינו, ולא על עתידו או עתידה הפוליטי.


ד"ר אבי רובין הוא מרצה במחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון

 
שתף מאמר זה