22.04.2013 מאמר מאת אלחנן מילר
 

הקפאון במו"מ: ההיבט הפלסטיני

אם ברצונה של ארה"ב לחדש את שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים, יהיה עליה להפעיל מערכת משמעותית של מקלות וגזרים שבכוחה יהיה לגבור על הלחצים הפנימיים להמנע משיחות כאלה.

בשבוע שעבר העניק מרואן ברגות'י, בכיר אסירי הפתח בכלא הישראלי, ראיון נדיר לערוץ סקיי בערבית דרך עורך דינו. הראיון התקיים בעקבות ביקורו באזור של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, שכוחו יופה על ידי הנשיא אובמה לחדש את המו"מ בין ישראל לפלסטינים.

ברגות'י קרא להנהגה הפלסטינית לא לחדש את המשא ומתן עם ממשלת ישראל, אותה כינה "ממשלת כיבוש, התנחלות וקיצוניות." לדבריו, תוצאות סבב משא ומתן כזה לא יהיו שונות מהסבבים הכושלים הקודמים. הוא טען שארה"ב "לא גילתה כל רצינות לסיים את הסכסוך" ולצד ישראל, היא נושאת באשמה "לכשלון של 20 שנות מו"מ."

הרשות הפלסטינית עומדת בפני לחץ ציבורי הולך וגובר לפעול, אך הפעולה המבוקשת אינה חידוש המו"מ אלא העצמת צעדי הענישה כלפי ישראל במטרה להביא להישגים מדיניים. דבריו של ברגות'י -- שקרא לחדש את הסנקציות הכלכליות, הפוליטיות והבטחוניות כלפי ישראל ולנסות שוב להשיג מעמד של מדינה חברה באו"ם -- מבטאים את האכזבה העמוקה ברחוב הפלסטיני משנים של משא ומתן עם ישראל שהניבו תוצאות מעטות בלבד, ואת חוסר האמון המוחלט שרוחש הציבור הפלסטיני לארה"ב תחת הנהגתו של אובמה.

נושא תנאי הכליאה של האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראלים הוא העומד בראש סולם העדיפויות הפלסטיני בימים אלה, כאשר האפשרות המועדפת לשחרורם הוא פניה לערכאות בינלאומיות, לא משא ומתן ישיר עם ישראל. מנכ"ל לשכת הנשיא הפלסטיני, א-טייב עבד אלרחים, ששוחח עם בני משפחות אסירים ב-16 במרץ, אמר שמו"מ עם ישראל לא יוכל להתחדש לפני שישראל תשחרר אסירים, ובייחוד אסירים שנכלאו לפני החתימה על הסכמי אוסלו, וכן אסירים חולים, נשים וילדים.

"על העולם להתעמת ולהטיל בידוד על מי שנוקט בצעדים כאלה," אמר עבד אלרחים בהתייחסו לישראל, והוסיף כי על ישראל לשחרר אסירים גם ללא קשר לחידוש המשא ומתן. "ישנם דיבורים על צעדים בוני אמון ובהם שחרור אסירים. אנחנו מברכים על כך, אך ללא הכתבת תנאים או מחיר."

לדעת עבד אלרחים, אם כן, משא ומתן עם ישראל הוא תנאי אפשרי -- אך לא הכרחי -- למטרה העליונה, והיא שחרור 4,800 אסירים מבתי הכלא הישראליים.

 בהעדר משא ומתן, נוקטת הרשות הפלסטינית בהנהגתו של אבו-מאזן בשני מסלולים מקבילים. הראשון, עידוד התנגדות עממית (מקאומה שעביה) העומדת בניגוד להתנגדות המזוינת (מקאומה מסלחה) שבה תומכת תנועת חמאס. התנגדות זו דומה באופיה לאופי הפעילות באינתפאדה הראשונה (1987-1993) וכוללת תהלוכות המוניות לעבר מחסומי צה"ל, שביתות רעב; הקמת מאחזי מחאה כדומת "עין א-שמס" באזור E-1 או המאחז בבית אכסא, החרמה של מוצרים ישראלים, ידויי אבנים ועימותים מוגבלים עם כוחות צה"ל.

המסלול השני הוא דיפלומטי/משפטי. מחמוד עבאס אמנם הודיע כי ימנע בשלב זה מפניה לבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), אך צעדים פחותים מכך ננקטו לאחרונה על ידי הנהגת הרשות. חברת הועד המרכזי של אש"ף חנאן עשראוי פנתה לפני כשבועיים במכתב לנציבת זכויות האדם באו"ם נאווי פילאי וקראה לה להקים ועדת חקירה עצמאית שתחקור את מותם של שני אסירים בבית הכלא הישראלי, מיסרה אבו-חמדיה וערפאת ג'ראדאת. עשראוי קראה לפילאי "לבוא חשבון עם ישראל ולהעניש אותה" על "ההזנחה הרפואית המכוונת" של ישראל.

אם ברצונה של ארה"ב להביא לחידוש המו"מ בין ישראל לפלסטינים (ולשקם את תדמיתה באזור), יהיה עליה להפעיל מערכת משמעותית ביותר של "מקלות וגזרים" שבכוחה יהיה לגבור על הלחץ הפוליטי הפנים-פלסטיני והפנים-ישראלי (שלא נדון כאן) להמנע מסבב שיחות נוסף.  

 
שתף מאמר זה