יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
11.08.2014

התווך התת-קרקעי: בגידת האדמה

מנהרות חמאס מעבירות מסר של קללה, מעשה אדם, כמעין איום נסתר על תפיסת האדמה של הציונות. יש והגבול בין הברכה והקללה דק, ויש וברכתו של האחד היא קללתו של השני. ימים יגידו אם עמי האזור ישכילו למצוא שביל המוביל אל ברכת האדמה בלבד.

ככל שהשיח הציבורי מתרכז בסוגיית המנהרות מעזה, המונח הביטחוני "תווך תת-קרקעי" מעמיק לחדור לתודעתנו. אולם מושגים צבאיים, בטחוניים ואסטרטגים אינם יורדים לעומקו של האיום. יש במפגש הקרוב והממשי עמו גם כדי להעלות הרהורים ברמת התודעה הקולקטיבית ההיסטורית, בין היתר תוך התייחסות למרכזיות מושג ה"אדמה" או ה"קרקע" שביסוד הנרטיב הציוני.  

ביטויים כמו "גאולת אדמות/קרקעות", "עבודת האדמה", "אהבת האדמה, "אדמה אהובה" ו"אמא אדמה" שלובים בתודעה הציונית. "אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי", אומר המשורר אלכסנדר פן בשורה הראשונה של שירו "על גבעות שיך אבריק", שכתב בעקבות רציחתו של השומר אלכסנדר זייד ואומץ על ידי הממסד הציוני. באופן דומה, בנרטיב הציונים נשזרו באופן בולט ביטויים כמו "תלמים", "רגבי אדמה", "חריש", "זריעה" ו"נטיעה", כמו גם מושגים כ"בנייה" ו"התיישבות" הנקשרים בתודעתנו באדמת הארץ.  

התשתיות התת-קרקעיות המסועפות של חמאס הן ממד מתריס ויוצא דופן במכלול החשיבה והפעילות הטרוריסטית של הארגון – לא רק מן ההיבט הבטחוני אלא במרכזיות השימוש ב"קרקע" כאמצעי קטלני. במישור הסמלי, מנהרות הטרור שנחשפו הובילו אל אזור התיישבות שרשם כבר בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל פרקים מעצבים בהגשמת החזון הציוני. קיבוצים כמו נחל עוז, סעד, ארז, כיסופים, כפר-עזה וניר-עם, וודאי שהרשימה אינה מלאה,  ניצבו כמגדלורים בשנותיה הראשונות של המדינה, טרם נבלעו שנים מאוחר יותר, באנונימיות משהו, אל תוך ההגדרה הכוללת של ישובי "עוטף עזה". 

מנהרות חמאס בגבול עזה (צילום מסך: יוטיוב דובר צהל)

ב-30 אפריל 1956 נשא הרמטכ"ל דאז, משה דיין, הספד מכונן לרועי רוטברג, רכז הביטחון של נחל-עוז, שנרצח יום קודם לכן בשדות הקיבוץ. "מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו", אמר דיין. השנאה, כמעט כתמיד, אינה חסרה שליחים; בשנותיה הראשונות של המדינה היו אלו הפדאיון, מחבלים פלסטינים שהופעלו על ידי מצרים, ובסיסם של רבים מהם היה ברצועת עזה. חלפו לא מעט שנים מאז, והפעם שליחי השנאה הם בעיקר אנשי חמאס העוינים למצרים, שחתמה על הסכם שלום עם ישראל ורודפת את תנועת האם שלהם, "האחים המוסלמים".

גם הארכיאולוגיה עולה לתודעה בהקשר זה. היא מזוהה במידה רבה עם חפירות בקרקע לצורך תיעוד העבר, הבנתו ושימורו, אך שימשה ומשמשת את הציונות ומדינת ישראל לצורך ביסוס שורשי העם היהודי במולדתו והבנה רחבה יותר של מורשתו. היא גם מוּנַעַת מדחף וסקרנות מדעית כלפי חברות, דתות ותרבויות מגוונות שהתקיימו באזורנו, בבחינת הערכה וכבוד כלפי הרב-שכבתיות שבקיום האנושי. יכולת ההכלה של ה"אחר", והכבוד אליו, זרים ואף עוינים לתפיסת עולמו של חמאס; עבורם, החפירה בעומק האדמה היא כלי רצח.

מול מרכזיותו של יסוד הברכה שבתפיסת הציונות את האדמה, או הקרקע, כמו העבירו מנהרות חמאס מסר של קללה, מעשה אדם, בתוככי האדמה, כמעין איום נסתר ב"בגידת האדמה". יש והגבול בין הברכה והקללה דק, דק מדי, ויש וברכתו של האחד היא קללתו של השני. ימים יגידו אם עמי האזור ישכילו למצוא יחדיו שביל המוביל אל ברכת האדמה בלבד.


ד"ר גיורא אלירז הוא חוקר-נלווה במכון טרומן באוניברסיטה העברית, עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה ועמית-נלווה במכון המלכותי ההולנדי ללימודי דרום מזרח אסיה והקריבים ((KITLV, בליידן, הולנד.

מאמרים נוספים