יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
31.03.2014

וידויו של מרצה מזרחי

בכל פעם שאני עומד מול הסטודנטים שלי ומדבר אני חש גאווה על המרחק שעשתה המזרחיוּת בישראל, אבל שואל על מה הייתה צריכה המזרחיוּת הזו לוותר כדי לצאת לדרך. על מה ולמה. ובכל פעם שאני עומד מולם ומדבר עברית אני מבין שאני חש אולי עשירית מהזרות והניכור שחשה מרצה ערביה באוניברסיטה ישראלית, ואני בוש ונכלם.

בכל פעם שאני עומד מול הסטודנטים, עם המראה השחום וה-ח' הנקיה שלי – את ה-ע' איבדתי לאשכנזיוּת בישיבה התיכונית, אבל על ה-ח' המשכתי לשמור בצבא, גם לאחר שהתפקרתי ודילגתי מתפקיד של מזרחים לתפקיד של אשכנזים ביחידה – בכל פעם כזו אני חש קצת מצוקה, קצת גאווה וקצת כעס.

מצוקה מחשש שהסטודנטים שלי לא יבינו אותי, או יתמהו, או ישאלו את עצמם שאלות כמו מה הוא עושה פה. כמו שהבת שלי אומרת, כשהיא מביעה חשש מלהיות יוצאת דופן בכיתתה, "שלא יעליבו אותי". אני נזכר בחברתי (האשכנזיה) בתקופת הצבא, שבתום אחת ההרצאות שלי – כבר אז הייתי מרצה! – אמרה לי בחיוך שאחת מחברותיה שאלה אותה באיזה מבטא מוזר אני מדבר. ואני נדהמתי מכך שבצה"ל ישנה יחידה שבה חיילת מעולם, בכל 19 שנות חייה בישראל, לא נתקלה באדם שמדבר ב-ח' נקיה.

גאווה על שום העובדה שהסטודנטים שלי רואים ושומעים מרצה צעיר (יחסית) שנראה ומדבר כמו מזרחי, ושהם יכולים לסמן "וי" כשמישהו עובר לידם כשהוא לבוש חולצה עם כיתוב "כמה מרצים מזרחים יש לך?".

כעס על שום העובדה שאקטיביסטים ואינטלקטואלים מזרחים, שבילו חודשים ושנים ארוכות מחייהם בפלפוליה ודקויותיה של הגדרת ה"מזרחי" בישראל בכלל ובאקדמיה בפרט, משוכנעים שאני אשכנזי. כל הכתוב לעיל לא משנה להם: ועדת ההיגוי העליונה להגדרת המזרחי באקדמיה הישראלית התכנסה, בישיבתה בפייסבוק ב-23 במרס 2013, וקבעה כי " 'מזרחי' בהקשר האקדמי עד בוא נאמר 2008 היה כינוי שהוא תוצר פוזיטיביסטי של הקומבינה הבאה: (1) מוצא פרימורדיאלי לא אירופי ולא-לבן, (2) עמדה תאורטית חוץ-ציונית (כולל אגב מרקסיסטית-מטריאליסטית אנטי-פוסט-קולוניאלית) ו-(3) מעורבות סוציו-פוליטית שמאלית פומבית בתוך הקמפוס והאקדמיה הן ברמה סטודנטיאלית והן ברמה של מרצה בלי קביעות." תחת הגדרה זו, קבעה הוועדה, הרבה אשכנזים הם מזרחים והרבה מזרחים, ביניהם "כנראה" גם אני, הם אשכנזים.

מספרים על הסופר האנגלי בן המאה ה-18, סמואל ג'ונסון, שנשאל לדעתו על הברק והתחכום הלוגי של הפילוסוף האירי ג'ורג' ברקלי, אשר טען שחומר כלל אינו קיים וכל דבר ביקום הוא מופשט. ג'ונסון בעט בכוח רב באבן גדולה והכריז: כך אני מפריך את התיאוריה של ברקלי.

נדמה לי שהסטודנטים שלי היו יכולים לעשות מעשה ג'ונסון לאותו ברקלי מזרחי שטען כי אני אשכנזי. שלל ממני את מזרחיותי, עמד על דעתו בעוז, ולמותר לציין שלא התנצל.

כמה אשכנזי מצדו.

לזכותו ולזכותם של חבריו ייאמר שבשלילתם את מזרחיותי האקדמית הנכיחו אותה בפניי וגרמו לי לצאת למסע בירור עצמי וסביבתי.

בכל פעם שאני עומד מול הסטודנטים שלי ומקריא את רשימת הנוכחות בכיתה אני הוגה בזהירות ובחשש את השמות. השמות הבלתי-מזוהים עדתית הם הקלים ביותר, רגשית, להגיה. נייטרלים. כל-ישראלים. אף אחד לא יודע מה המוצא שלהם, ולאף אחד לא אכפת; ככה בדיוק אנחנו רוצים אותנו, ככה בדיוק אנחנו רוצים לדמיין את עצמנו. המחשבות מתחילות לרוץ כשאני קורא שמות משפחה אשכנזים. יש כאלה שמשדרים קלילות אמריקאית. יש כאלה שמשדרים מכובדות אירופית ("בטח בת של רופא," אני חושב לעצמי). יש כאלה שמשדרים כבדות גרמנית מעיקה, ואתה שואל את עצמך איך זה שהם עדיין לא עברתו.

ויש את שמות המשפחה המזרחים. אני קופא לשבריר שניה כשאני מגיע אליהם. לעתים אני מרים מבט ומשלה את עצמי שרק אני עד למחווה הזו; מסתכל במהירות על בוסקילה, שרעבי, אלמליח, דדון, מזרחי, תנעמי. אין הרבה כאלה. האם הם חשים דקירה כשאני קורא בשמם מול כל הכיתה? מחכים בחרדה קלה שאעבור לשם הבא? דקירה שהרשקוביץ לא חש בה, ספק מודע לכך שכאן הוא ביתו הטבעי? אני שואל את עצמי מיהם ההורים של הסטודנטים המזרחים שלי, מה הם עושים בחיים, מה הם עשו כדי להכניס את ילדיהם לאוניברסיטה, מה עשו ילדיהם כדי להיכנס לאוניברסיטה. האם באמת להרשקוביץ היה פשוט יותר להגיע לאוניברסיטה? אולי אביו הוא סוכן ביטוח קשה יום ואמו מורה, והוריו של אברג'יל הם עורך דין מצליח ורופאה? ואיך, למרות כל הספקות והשאלות המוצדקות הללו, קריאה בשמו של הרשקוביץ היא מתבקשת, וקריאה בשמו של אברג'יל מרעידה אותי, מסגירה בעיני רוחי את המחשבות שהוא מעורר בי?

את השמות הערביים אני מבטא בדקדקנות. הם קרובים אלי ולתחום המחקר וההוראה שלי. בשמות הרוסים אני מסתבך לפעמים, בעיקר כשהם ארוכים ולא שכיחים. האם הסטודנטית הרוסיה שלי מרגישה את אותו חוסר נעימות שמרגישה הסטודנטית הערביה שלי כשאני קורא בשמה? מי יותר יוצאת דופן בכיתה? ואיך היית מעדיף להיקרא, תלמידי היקר, משה מזרחי או רומן ברונפמן? מה יותר זר, מה פחות ישראלי, בעיניך? מי קבע את זה? ועם איזו סטודנטית נחמדה היית מעדיף לצאת, עם המזרחי-ת או עם הברונפמן-ית?

בכל פעם שאני עומד מול הסטודנטים שלי בכיתה אני יודע שהעברית שלי טובה משלהם – אשכנזים או מזרחים. לפחות ההתמודדות הזו, שחוו מרצים מזרחים באוניברסיטאות בשנות השישים והשבעים, נחסכה ממני. אני לא אוהב מלים לועזיות, ומשתמש בהן רק כשיש צורך. שילמדו קצת עברית. אבל מדי פעם אני זורק מילה בעברית מדוברת, או משתמש בביטוי עממי, וכולם מחייכים, ואז אני מרגיש שאני מתחבר למזרחיות שלי. בטח מרצים אשכנזים לא היו מדברים אתכם ככה, אה?

גם האנגלית שלי טובה משלהם, לפחות מאלה שאינם דוברי השפה. ובכל זאת אני נדרך כשאני אומר מילה באנגלית. שלא יתפסו אותי מבטא אותה לא נכון, לא בדיוק, שלא אתפדח. אני לא הבן של הרשקוביץ, שגדל על הגות ותיאטרון ומוסיקה קלאסית בבית וספג אנגלית בתקופת הפוסט-דוק של אבא. אז כשאני משכל בטעות אותיות או מתעכב בהגייתה של מילה ארוכה במיוחד אני מאדים, אם לא כלפי חוץ אז לפחות בלב, ותוהה האם מישהו בכיתה חושב שטוב, אין מה לצפות ממנו, הוא מזרחי.

האם זה מקרה שהמנחה שלי לדוקטורט הוא יליד עיראק, ולמרות שהמזרחיוּת מעולם לא נדונה בינינו, היה לי נוח אתו בגלל שהוא הזכיר לי בית? אחרי שסיימתי את הדוקטורט הוא סיפר לי שבדיונים של הסגל הקבוע הנושא המזרחי לא עולה. וכשהוא עולה, כל האשכנזים בסגל, שהרבה מהם נולדו בבתים אינטלקטואלים במובן המערבי של המילה, ונדדו עם הוריהם בהשתלמויות ותקופות מחקר בחו"ל, מביטים הצידה ולמעלה, מתופפים ברגליהם, מחכים שאי הנוחות תעבור, שמשהו או מישהו יציל אותם מהשאלה הבלתי-מתקבלת על הדעת הזו בישראל של המאה ה-21.

אני שייך לדור אחר, ונמדד באופן אחר. לא יפסלו אותי על סמך מוצאי, אבל אני בכל זאת יוצא דופן. כמה סיכוי יש ליוצאי דופן במערכות מאובנות כמו האקדמיה, שמלכתחילה קבעו מהי הדופן, מי בתוכה ומי יוצא ממנה? אני אוהב לעשות ניסויים קטנים. לאחרונה ישבתי לשיחה מקצועית עם איש סגל קבוע מאוניברסיטה אחרת. השיחה התנהלה בנעימים כל עוד שיחקתי את התפקיד המערכתי, המריטוקרטי, הכל-ישראלי. אבל כשסיפרתי לו שעדיין לא החלטתי אם מתאימה לי משרה קבועה, ומכל מקום – העזתי וקצת התרסתי – איזה סיכוי יש למזרחי כמוני באקדמיה, הוא הוכה בהלם. ממש התקשה להתמודד עם דבריי. בתחילה גיחך באי-אמון ושאל אם אני באמת מאמין בזה. הרי עד לאותו רגע הייתי ישראלי כמוהו ומה פתאום אני יוצא מהשורה. אמרתי שאני לא מאמין בזה בלב שלם, אבל אי אפשר להתעלם מהסטטיסטיקה. ואז הוא התחיל לגמגם. לבסוף אמר בשקט: "אני לא רוצה לדבר על זה". האם משום שלא רצה לומר דברים שאולי הייתי מפרש כגזענים (אינני חושב כך)? או משום שהיה נבוך לדבר על פצע פתוח וכואב בישראליות, שהוא באופן אישי לא אחראי לו אבל מקום העבודה שלו היה ועודנו חלק מהותי ממנו?

האם ההסתייגות שלי ממשרה קבועה באקדמיה באמת נובעת מהערכת סיכויים וסיכונים שעושה כל מועמד, או שיש בה מרכיב נוסף, של הערכת הסיכויים והסיכונים שלי כמזרחי במערכת הזו? האם אי פעם אוכל לדעת זאת לבטח? לפעמים אני חושב שאני מדמיין. אבל כששוחחתי לא מזמן בסקייפ עם חבר, בן גילי, ששוהה כיום באוניברסיטה מובילה בארצות הברית, מזרחי אבל משתכנז עוד יותר ממני, הוא חלק אתי תחושות דומות. גדלנו בסביבה שונה, בבתים שונים, הזכיר לי. אנחנו לא מהמילייה שלהם.

בכל פעם שאני עומד מול הסטודנטים שלי ומדבר אני חש גאווה על המרחק שעשתה המזרחיוּת בישראל, אבל שואל על מה הייתה צריכה המזרחיוּת הזו לוותר כדי לצאת לדרך. על מה ולמה. ובכל פעם שאני עומד מול הסטודנטים שלי, מדבר עברית וחושב את כל מה שתיארתי לעיל, אני מבין שאני חש אולי עשירית מהזרות והניכור שחשה מרצה ערביה באוניברסיטה ישראלית, ואני בוש ונכלם. 

מאמרים נוספים