17.05.2012 מאמר מאת ערן צדקיהו
 

זיארה ופוליטיקה בירושלים

ההימנעות הערבית מביקורים בירושלים בתואנה של "נורמליזציה" עם ישראל החלישה את האחיזה הפלסטינית בירושלים. המפסידים העיקריים מהחרם הם הפלסטינים תושבי ירושלים ואזרחי הרשות הפלסטינית.
 בחודשים האחרונים מתנהל דיון פוליטי ודתי בעולם הערבי סביב שאלת הביקור בירושלים. לצד זאת התקיימו בחודש שעבר שני ביקורים מתוקשרים של מדינאים ואנשי דת ערביים בעיר. ביקורים אלו מהווים חריגה מהנורמה המקובלת במשך 45 השנים האחרונות בעולם הערבי והמוסלמי שלא לבקר בירושלים תחת שלטון ישראל. אחד התומכים הבולטים בחרם על ירושלים הוא השיח' ופוסק ההלכה הפופולרי יוסוף אל-קרדאוי, המשמש גם כראש מועצת הנאמנים של מוסד אל-קודס. בספרו "ירושלים – הבעיה של כלל מוסלמי" פרט אל-קרדאוי את הסיבות לחשיבות ירושלים באסלאם, קרא למאמינים להילחם למען העיר והזכיר שלתפילה במסגדיה יש מעלה יתירה. בנוסף, על פי החדית' המהימן, ירושלים היא המקום היחידי מחוץ למכה ואל-מדינה שאליו מצֻווים המאמינים לעלות לרגל. אכן, לאורך השנים, רבים נהגו להוסיף לחג' במכה את הזיארה בירושלים (ביקור באתר דתי שאינו הכעבה במכה), גם בתקופות שחשיבותה הפוליטית היתה שולית. למרות כל האמור לעיל אסר אל-קרדאוי על המוסלמים לבקר בעיר כל עוד היא נתונה תחת כיבוש.

ראשיתו של החרם המוצהר על ביקור בירושלים הייתה בסוף שנות השמונים וביוזמת הפלסטינים עצמם. בזמנו יצאו הפלסטינים נגד פעילותה של חברה בבעלותו של איש העסקים יעקב נמרודי שנקראה זיארה, אשר ביקשה להביא מבקרים מוסלמים לירושלים. הפלסטינים טענו כי ישראל משתמשת בתיירות המוסלמית על מנת להעמיק את שליטתה בעיר, להעניק לגיטימציה לכיבוש הישראלי ולקדם את הנורמליזציה עימה. בעקבות הדברים פרסמו מספר מופתים בכירים פסקי הלכה האוסרים את הביקור באל-אקצא כל עוד הוא נמצא תחת כיבוש ישראלי (האיסור חל רק על מוסלמים מחוץ לפלסטין), ואל-קרדאוי הסביר כי איסור זה נועד לעורר את העולם המוסלמי להילחם לשחרור אל-אקצא. ברבות השנים גם מנהיגי דת נוצריים כמו הבאבא שנודה, ראש הכנסיה הקופטית במצרים, הצטרפו לחרם על ביקור בירושלים כשהיא תחת שלטון ישראלי.

אולם בפברואר השנה קיבל השיח בנושא תפנית חדה במהלך "כנס ירושלים" שנערך בדוחה בירת קטר. בכנס קרא נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לעולם הערבי להסיר את החרם מעל מצוות הביקור ירושלים. אבו מאזן פנה ישירות למוסלמים ולנוצרים בעולם הערבי וקרא להם להגיע לירושלים ולראות בעצמם את מהלכיה של ישראל לייהוד העיר, ובתוך כך לתרום בנוכחותם לערביותה של ירושלים ולחיזוק מורשתה האסלאמית והנוצרית. הוא אף הסביר כי אין לראות בביקור בירושלים נורמליזציה, כשם שביקור של אסיר בבית הכלא אינו בגדר נורמליזציה עם כולאיו. כצפוי, קריאתו של אבו מאזן עוררה סערה בעולם הערבי. אל-קרדאוי הדגיש שנית כי הוא מתנגד לביקור בירושלים בזמן שדוברים פלסטיניים שונים, בהם אנשי דת ושרים ברשות הפלסטינית, קראו לו לשקול מחדש את החלטתו.

בעקבות דברי מחמוד עבאס הודיעו מספר מדינות ערביות, בהן ירדן, על כוונתן לארגן משלחות ביקור לירושלים בעתיד הקרוב. חודשיים אחר כך נערכו שני הביקורים יוצאי הדופן בירושלים: הנסיכים האשם וע'אזי מירדן, שאליהם התלוו חכם סופי מתימן והמופתי הראשי של מצרים, עלי גומעה (נכחתי בהר הבית ובכנסיית הקבר בעת ביקורם של השניים במקום, אשר נערך תחת אבטחה ישראלית כבדה). אין להמעיט מהחשיבות המדינית והדתית של הביקורים הללו; גם אם הם משקפים אינטרס ירדני-ישראלי, הם נעשו בתמיכה ובהשתתפות של אנשי דת בכירים מהעולם הערבי, וסביר להניח שהיו מענה לקריאתו של אבו מאזן מדוחה לבקר בירושלים. הם נתקלו בביקורת גדולה ברחבי העולם הערבי ואף מידי חמאס והג'האד האסלאמי הפלסטיני. במצרים אף הולכת וגוברת הקריאה מצד פוליטיקאים חילוניים ודתיים כאחד לפטר את גומעה מתפקידו, והתגובות הללו משקפות היטב את עוצמת ההתנגדות  לנורמליזציה עם ישראל.

בדיון הער בסוגיה נשמע גם קול פלסטיני ברור אשר מיישר קו עם אבו מאזן ויוצא נגד החרם על העיר. פלסטינים רבים מהשטחים ומישראל מביאים שלל טיעונים שתומכים בעמדתם: הנביא עצמו ביקר בירושלים, הזיארה לעיר היא ציווי דתי מובהק, הנביא עצמו ביקר בכעבה במכה בעת שהיתה נתונה לשלטון הכופרים ואף התפלל בה בעת שהיתה מוקפת באלילים. לצד הטיעון הדתי עלה גם טיעון ארצי הגורס כי המנעות מביקור בירושלים משחק לידי ישראל: החרם הביא לכך שהעיר נשכחה למעשה מתודעת המוסלמים והופקרה בידי ישראל. תיירות ערבית ואסלאמית תחזק את הכלכלה במזרח ירושלים ותתרום בכך לעמידתם האיתנה של תושביה. עוד נטען כי הקריאה לחרם על ירושלים היא יוצאת דופן ושלא נשמעו קריאות להמנע מביקור בשטח ערבי כבוש במקומות אחרים.

הדיון סביב סוגית הביקור בירושלים מחדד את הגישות השונות בשיח הפלסטיני והערבי ביחס לסכסוך עם ישראל באופן כללי. דיון זה מאיר את מדיניות החרם על ירושלים באור אחר: אם מטרת החרם היא לסייע לפלסטינים בירושלים ובשטחים בכלל, הרי שמדובר במדיניות כושלת. ההימנעות הערבית מביקורים בעיר החלישה את האחיזה הפלסטינית בירושלים. רבים מהפלסטינים רואים את קריאת החרם מצד העולם הערבי כצדקנות וכיציאת ידי חובה – הטפה לחרם פסיבי בזמן שהערבים אינם נוקפים אצבע למען ירושלים. נראה כי המפסידים העיקריים מהחרם על ירושלים הם בראש ובראשונה הפלסטינים תושבי ירושלים, תושבי הרשות הפלסטינית, ואולי גם מדריך טיולים ירושלמי אחד שמתמחה באסלאם.

 
שתף מאמר זה