15.06.2018 מאמר מאת יוני מנדל
נבחרת מרוקו למונדיאל 2018 (הטוויטר של יונס טולה)
נבחרת מרוקו למונדיאל 2018 (הטוויטר של יונס טולה)    

זכות השיבה של הכדורגל הערבי

נבחרת מרוקו שברה שיא עוד לפני שהחל המונדיאל: יש בה הכי הרבה שחקנים שלא נולדו במדינה שהם מייצגים. במהלך ספורטיבי ופוליטי ביקשה התאחדות הכדורגל המרוקאית מבני מהגרים שעברו לאירופה לשוב הביתה

במונדיאל הקודם, בברזיל, הייתה אלג'יריה אחת הנבחרת המלהיבות והמפתיעות, ורבים זוכרים את שער השוויון של אסלאם סלימאני, שהעלה את אלג'יריה לשמינית הגמר, וכמובן גם את קול מצהלות השדרן. את ההישג המרשים של אלג'יריה אפשר לזקוף לזכותם של כמה גורמים: ההכנה הטובה של הנבחרת, המאמן הבוסני המצוין, האוהדים של "שועלי המדבר" והיכולת אישית של שחקן זה או אחר. אולם הקרדיט האמיתי להישג ההיסטורי ההוא מגיע להתאחדות הכדורגל האלג'ירית שהייתה הראשונה שניצלה עד תום את התיקון שהכניסה פיפ"א לחוקתה בשנת 2009, ולפיו כל עוד שחקן לא שיחק במסגרת תחרותית במדי נבחרת לאומית בוגרת כלשהי, תאושר בקשתו לעבור לשחק בנבחרת לאומית אחרת.

האלג'יראים, במעין מעשה פוסט-קולוניאלי, החלו משנת 2009 לתור אחר שחקנים שמוצאם במדינה אבל הוריהם היגרו לצרפת, וביקשה מהם לשקול לשחק בנבחרת הלאומית האלג'ירית. גם רוב שחקני הנבחרת האלג'ירית במונדיאל בדרום אפריקה ב־2010, וגם במונדיאל בברזיל ב־2014, נולדו וגדלו בצרפת

 

"הלב אמר מרוקו"

האלג'ירים לא הצליחו להעפיל למונדיאל 2018, אבל שכנתם ממערב – מרוקו – עלתה למונדיאל אחרי שהרשימה בבית המוקדם. זאת ועוד, מתברר ש"אריות האטלס" – כינויה של נבחרת מרוקו – לקחו את התקדים האלג'ירי צעד אחד קדימה: מתוך סגל של 23 שחקנים שמביאה נבחרת מרוקו למונדיאל ברוסיה, 17 מהם נולדו באירופה.

אתר סקיי ניוז בערבית עסק בנושא במאמר שהוקדש לנבחרת מרוקו וזכה לכותרת "נבחרת מרוקו מגיעה למונדיאל ברוסיה משופעת בכוכבי חוץ". מסקירה מהירה של השחקנים, ארצות לידתם והקבוצות שהם משחקים בהן כעת, עולה רשימה מדהימה:

מוניר אלכג'ווי אלמחמדי נולד במובלעת הספרדית מלייה ומשחק בנומנסיה הספרדית; יאסין בונו נולד במונטריאול שבקנדה ומשחק בג'ירונה שבספרד; קפטן הקבוצה, מהדי בן עטיה, נולד בקורקורון שבצרפת ומשחק ביובנטוס האיטלקית; ע'אנם (רומן) סאיס נולד בבורג דה פג' בצרפת ומשחק בוולבס האנגלית; מרוואן דאכּוסתא נולד בסנט אקס שבצרפת ומשחק בבשאקשהיר איסטנבול; אשרף חכימי נולד במדריד ומשחק בריאל מדריד; כרים אלאחמדי נולד באנסחדה שבהולנד ומשחק בפיינורד ההולנדית; יוסף בן נאסר נולד בטול שבצרפת ומשחק במונקו הצרפתית; סופיאן אמראבט נולד בהויזן שבהולנד ומשחק בפיינורד ההולנדית; יונס בלהנדה נולד באביניון שבצרפת ומשחק בגלאטסראי הטורקית; פייסל פג'ר נולד ברואן שבצרפת ומשחק בחטאפה הספרדית; אמין חארת' נולד בפונטואה שבצרפת ומשחק בשאלקה 04 הגרמנית; ח'אלד בוטיב נולד בחבל אוקסיטניה שבצרפת ומשחק במלאטיהספור הטורקית; נור אלדין אמראבט נולד בנארדן שבהולנד ומשחק בווטפורד האנגלית; מהדי כארסילא נולד בליאז' שבבלגיה ומשחק בגרנדה הספרדית; חכים זיאש נולד בדרונטן שבהולנד ומשחק באייאקס אמסטרדם; נביל דיראר מחזיק באזרחות בלגית ומשחק בפנרבחצ'ה הטורקית; מבארכּ בוסופה, מחזיק באזרחות הולנדית ומשחק באל־ג'זירה שבאמירויות; וכל השחקנים האלה מתלכדים לנבחרת לאומית אחת – במדים אדומים־ירוקים – נבחרת מרוקו.

העיתון א־שרק אל־אווסט נתן כותרת פרובוקטיבית משהו לסיפור המרוקאי וקבע ש"נבחרת מרוקו תייצג במונדיאל את הולנד שלא הצליחה להעפיל אליו". לפי הכתבה, העובדה שחמישה משחקני נבחרת מרוקו נולדו בהולנד, ושכמה מהם אף שיחקו בנבחרות הצעירות של הולנד, והעובדה שהולנד, שחיים בה 400,000 מהגרים מרוקאים, לא עלתה למונדיאל, גרמו לכך שרבים בהולנד רואים בנבחרת מרוקו הקבוצה שלהם במונדיאל. כרים אלאחמדי, אחד משחקני הנבחרת שנולד וגדל בהולנד, בן להורים שהיגרו ממרוקו, התראיין לכתבה ואמר: "נכון שנולדתי בהולנד, אבל אני חייב לומר בהן צדק שכאשר אני שומע את ההמנון המרוקאי אני מרגיש קשר מיידי לארץ הזאת [...] אני מקווה שההולנדים אכן יתמכו בנו כפי שאני תמכתי בהולנד בכל פעם ששיחקה במונדיאל".

בניו יורק טיימס כינו את נבחרת מרוקו "נבחרת מיובאת", והביאו את סיפורו של סופיאן אמראבט, שקיבל טלפון מאגדת הכדורגל ההולנדית, רוד חוליט, שביקש לשכנעו לשחק בנבחרת הולנד הבוגרת ולא בנבחרת מרוקו. חוליט ניסה, אבל מהר מאוד הבין שכוחם של ההורים גדול יותר משלו: "המשפחות לוחצות עליהם לשחק בשביל מרוקו, ולכן אין כאן באמת בחירה". יכול להיות שאכן הופעל כאן "לחץ", אבל אי אפשר שלא לתת את הדעת לבחירה שבכל זאת נבחרה כאן. כך, לדוגמה, ענה קשר הנבחרת, חכים זיאש, לשאלה מדוע אחרי ששיחק בנבחרת הצעירה של הולנד הסכים להיענות לזימון שקיבל מהנבחרת הבוגרת של מרוקו: "אני חושב עם הלב", אמר זיאש, "והלב אמר מרוקו".

כך גם מִימון מאהי, שבסופו של דבר לא זומן לסגל המרוקאי הנוכחי. הוא נולד בהאג ומשחק בחרונינגן, וייצג את מרוקו בכמה משחקים בין־לאומיים. בכתבה בניו יורק טיימס מתואר שער שכבש בניצחון של מרוקו על מאלי 6‑0. מאהי כבש את השער השישי, גול חסר חשיבות מכל בחינה, אבל מהריאיון איתו עלה שבעבורו הבקעת שער באצטדיון אל־אמיר מולאי עבדאללה ברבאט, והידיעה שהוריו – שעזבו את מרוקו להולנד שלושה עשורים קודם לכן, בוכים בוודאי מהתרגשות ביציעים מוקפים בעשרות אלפי אוהדי מרוקו – היו דברים שלא יסולאו בפז. את התחושה של מאהי אי אפשר, כנראה, להסביר, וכך גם את העובדה שאת כל ששת השערים שהבקיעה מרוקו נגד מאלי הבקיעו שחקנים שנולדו באירופה להורים שהיגרו ממרוקו וצפו במשחק באצטדיון ברבאט בהתרגשות גדולה.

סיפורם של השחקנים המרוקאים שנולדו באירופה יכול ללמד על זהות, על גלובליזציה ועל הקשר בין הבית שבלב לבית שנולדת בו. הוא יכול להעיד על תחושות של מהגרים באירופה, המחפשים אחר הזדמנויות כלכליות, אך מבקשים לעשות זאת מבלי להתנתק מהבית. הוא יכול גם ללמד על תהליכים בתוך אירופה, שכן אי אפשר להתעלם מהתחזקותם של פוליטיקאים מהימין הקיצוני האנטי־אסלאמי באירופה – מחרט וילדרס ממפלגת החירות בהולנד, ועד מארין לה פן מהחזית הלאומית בצרפת – ועל התהליכים שהמגמות האלה מחוללות בחברות המהגרים. אפשר לומר שעבור רבים מהשחקנים המרוקאים המשחק בנבחרת הלאומית המקורית של הוריהם מאפשר להם להפריד בין מקום המגורים, לבין הבית – המקום שבלב. 

 

"אריות האטלס" בשישי ב־18:00

ביום שישי, 15 ביוני 2018, בשעה 18:00 יידלקו הזרקורים באצטדיון קרסטובסקי שבסנט פטרסבורג, והאדומים־ירוקים של מרוקו יעלו למשחק הראשון שלהם במונדיאל, נגד נבחרת איראן, ויהיו בנקודת פתיחה טובה. שני המשחקים הבאים שלהם באותו הבית יהיו אמנם קשים מאוד, אחד מול פורטוגל, והשני מול ספרד, אבל אם ישיגו תיקו באחד מהם, ואולי אפילו ינצחו, יצליחו להעפיל לשמינית הגמר. אחרי הכול, נבחרת שהצליחה להגדיר מחדש קשרים של בית ומשפחה, ושל זיכרון וגלות ושיבה – יכולה, ואולי אפילו חייבת, גם לחלום.

 
שתף מאמר זה