13.04.2016 מאמר מאת אורן ברק
לוחם חזבאללה בלבנון
לוחם חזבאללה בלבנון    

חידה ושמה חזבאללה

שחקנים לא-מדינתיים אלימים, ובכללם חזבאללה, אינם אלא הצד השני של ה"מטבע" המדינתי. החידון הצה"לי על הארגון משמיט לא רק עובדות לא נוחות אלא גם את סיפור המסגרת: מעשיהן ומחדליהן של מדינות במזרח התיכון והמערכת הבין-לאומית כולה

בחודש שעבר, ובמה שהוגדר כחלק מהמאבק על דעת הקהל העולמית, פרסמה יחידת דובר צה"ל חידון באנגלית ובספרדית שעסק בחזבאללה, המיליציה-מפלגה הלבנונית. אך החידון, שכלל 15 שאלות במתכונת של מבחן רב-ברירתי ("מבחן אמריקאי"), לא נועד רק לספק מידע על מי שהוגדרה על-ידו "קבוצת טרור ידועה לשמצה". הוא גם ביקש להציג את חזבאללה כמקור כל רע, מצד אחד, ולהצדיק את המאבק של ישראל בארגון, מצד שני.

כך, למשל, הודגשה בחידון פעילותה הצבאית של חזבאללה והנשק הרב המצוי ברשותה. "לכמה בריכות שחייה אולימפיות תזדקק כדי לאחסן את ארסנל הטילים של חזבאללה?" הייתה אחת השאלות, והתשובות האפשריות היו "36, 87, 526, או 1,100", כאשר היה ברור מהי התשובה הנכונה. לעומת זאת, הפעילות של חזבאללה בתחום החברתי-כלכלי, שלא לדבר על תפקידה הפוליטי (יש לה נציגים בפרלמנט הלבנוני משנת 1992), לא הוזכרה.

שנת ההקמה של חזבאללה גם היא הותאמה למטרת-העל של החידון הצה"לי: נטען כי חזבאללה הוקמה ב-1985, ולא ב-1982, אולי כדי שהקורא הזר לא יטעה ויחשוב שהקמתה הייתה קשורה באופן כלשהו לפלישה הישראלית ללבנון, כפי שטוענים חוקרים רבים. גם לעובדה שצה"ל ובני בריתו המקומיים סיפקו, למעשה, שטח אימונים לחזבאללה באזור הגבול הישראלי-לבנוני (שכונה, באופן אירוני למדי, "אזור הביטחון") במשך יותר מעשור וחצי לא נמצא כל זכר בחידון.

ניתן לפטור את ההתייחסות הזאת לחזבאללה כתעלול יחצ"ני של יחידה צבאית שכחלק מהרחבת תפקידה, ואולי דווקא מחשש לכיווצו, החלה לחוד חידות ולא רק לדברר את הצבא. אך אם מתבוננים מבעד למסך העשן התעמולתי – סליחה, ההסברתי, שכן, כידוע, תעמולה שמורה ליריב בלבד – אפשר למצוא בחידון מסר מעניין.

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז הפיגועים שביצע ארגון אל-קאעדה נגד ארצות הברית ב-9/11, הולך ומתרחב העיסוק המחקרי והציבורי בשחקנים לא-מדינתיים אלימים, כולל הגורמים להיווצרותם, מאפייניהם העיקריים, השיקולים שמדריכים אותם, האילוצים המגבילים אותם, ויחסן של מדינות ושל המערכת הבין-לאומית כולה אליהן. הסיבה לעניין הגובר וההולך בשחקנים אלו היא שמדינות רבות בעולם רואות בהם את האיום המשמעותי ביותר לריבונותן ולתביעתן למונופול על השימוש באלימות לגיטימית בתוך, וגם מתוך, הטריטוריה שבשליטתן. ביטוי לכך ניתן למצוא גם בחידון הצה"לי, שבו נטען כי חזבאללה הוא "האיום הגדול ביותר על הגבול הצפוני שלנו, שגם כך הוא מסוכן".

אך ההצגה של שחקנים לא-מדינתיים אלימים כאיום הגדול ביותר על המדינה מסתירה, לעתים, מאפיינים מסוימים של המערכת הבין-לאומית, כמו גם דפוסי פעולה של חלק מן המדינות המרכיבות אותה, אשר מעודדים, למעשה, את ההופעה והפעילות המתמשכת של שחקנים אלו.

כך, למשל, אם נתבונן במערכת הבין-לאומית בימינו נמצא שבמקרים רבים אין חפיפה בין גבולות מדינתיים לבין זהויות אתניות ולאומיות בחלק מן המדינות והאזורים, ולעתים התוצאה היא שאיפות לאומיות לא ממומשות. אלה מולידות שחקנים לא-מדינתיים אלימים המבקשים "לתקן" מצב זה (הפלסטינים והכורדים הם שני מקרים בולטים באזורנו). גורם נוסף הוא קיומן המתמשך של "מדינות חיץ" (למשל לבנון ואפגניסטאן) ואזורים מפורזים בין מדינות, בין אם לפי חוזה רשמי ביניהן או "קו אדום" לא פורמלי (סיני ודרום-לבנון, בהתאמה).

באזורים אלו, שבהם יש מגבלות על היכולת של המדינה לממש את מלוא סמכותה, שחקנים לא-מדינתיים אלימים יכולים לפעול בחופשיות יחסית, והם מנצלים זאת. ולבסוף, ניתן להזכיר את החולשה של מדינות רבות, ובמיוחד בעולם השלישי, שמונעת מהן לממש את ריבונותן על כל שטחן, דבר המאפשר פעולה של שחקנים לא-מדינתיים אלימים בו. פרט לאפגניסטאן ולבנון, שהוזכרו קודם, ניתן לציין "מדינות כושלות" כמו סומליה ולאחרונה גם לוב.

השחקנים הלא-מדינתיים האלימים עצמם, למשל ארגון אל-קאעדה והמדינה האסלאמית (שהוא מקרה ייחודי שבו ארגון לא-מדינתי אלים מכנה את עצמו בשם "מדינה"), הם למעשה קואליציות של פעילים פוליטיים שהוקאו החוצה ממדינותיהם עקב פעילות אופוזיציונית שנתפסה כחתרנית כנגד הממשל. עבור הפעילים האלה, הבאים ממדינות שונות, שילוב הכוחות ביניהם הוא מקור של עוצמה, וכאשר נמצא להם אויב משותף – למשל ברית המועצות באפגניסטאן, ארצות הברית ובנות בריתה באפגניסטאן ובעיראק, ומשטר אסד בסוריה – הדבר מקנה משמעות למאבקם.

חברי הארגונים הלא-מדינתיים האלימים חולקים ביניהם אידיאולוגיות וערכים משותפים – לאומיים, אתניים ו/או דתיים – אך לעתים גם חששות מפני השתלטות של מדינות זרות על שטחם. רעיונות אלו, והמסקנה כי אלימות נחוצה כדי להגן על עצם קיומם (למשל בצורה של "מלחמת קודש" או "התנגדות" לכיבוש זר), הם גורם מאחד עבור הפעילים והם מעודדים אותם להילחם, ואף להקריב את חייהם, למען מימושם.

המשותף לכל הגורמים אשר מעודדים את ההופעה והפעילות המתמשכת של שחקנים לא-מדינתיים אלימים בתקופתנו הוא בדרך כלל מעשיהן ומחדליהן של מדינות: מדינות בודדות, קבוצות של מדינות (למשל מדינות המזרח התיכון שאינן סובלניות במיוחד כלפי קבוצות אופוזיציה), או המערכת הבין-לאומית בכללותה. מבחינה זו, שחקנים לא-מדינתיים אלימים – ובכלל זה, גם המיליציה-מפלגה הלבנונית חזבאללה – אינם אלא הצד השני של ה"מטבע" המדינתי, וכך יש לראות אותם.

 
שתף מאמר זה