16.06.2017 ניתוח עומק מאת שמואל לדרמן
נגמ"ש ומטוס ישראלי ברמת הגולן, יוני 1967 (משה מילנר, לע"מ)
נגמ"ש ומטוס ישראלי ברמת הגולן, יוני 1967 (משה מילנר, לע"מ)    

חמישים שנה לנצחון: שעון החול אוזל

מלחמת 1967 הוכיחה כי ישראל היא בעלת ברית אמינה של ארצות הברית באזור, ואפשרה את הקמתה של חומת מגן אמריקאית מפני הביקורת הבינלאומית הגוברת על הכיבוש. אולם אקטיביזם חברתי עיקש במערב מתלכד בהדרגה עם מאבק למען זכויות הפלסטינים. במלחמה הזו ישראל לא תוכל לנצח לאורך זמן

בישיבת מזכירות רפ"י בספטמבר 1967 ניסח משה דיין את המדיניות הרצויה כלפי הפלסטינים בשטחים שנכבשו שלושה חודשים לפני כן: "בואו ונאמר [להם] אין לנו פתרון, ותמשיכו לחיות כמו כלבים, ומי שירצה ילך, ונראה מה התהליך הזה יתן. לעת עתה זה נותן [...] ייתכן ונעמוד בעוד 5 שנים עם 200 אלף פחות וזה דבר עצום".

באותו חודש סיכמה ועדת המנכ״לים שהואמנה על עיצוב המדיניות הביורוקרטית בשטחים שיש לחתור ליצירת תנאים בעזה שיביאו את הפליטים בה להגר למקומות אחרים. ״יש ליצור תנאים שהתושבים ירצו לצאת מהרצועה,״ קבע מוטה גור, מפקד כוחות צה״ל ברצועה. ״יש לשמור שהלחץ לא יביא לידי מרי אך ידחוף אותם לצאת.״ הוחלט על יצירת תנאים כלכליים שידחפו את הפליטים לעזוב את עזה, אך ״להכין תוכנית כזו שתראה בעיני העולם כקונסטרוקטיבית״. באוגוסט 1968 סוכם בוועדה כי דיון על תוכנית פיתוח לשטחים יתקיים רק לאחר שהממשלה תבטל את החלטתה ״שלא להעלות את רמת החיים בשטחים מעל לזו שהייתה קיימת לפני המלחמה״.

דיין ונרקיס בבית לחם, יוני 1967 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

 

אף שבשנים שלאחר מכן עברה מדיניות ישראל בשטחים שינויים רבים, מניעת הפיתוח הכלכלי נותרה בעינה בדרך כלל. בשנת 1985 הסביר המתאם הראשון של פעולות ישראל בשטחים, שלמה גזית, כי המדיניות הייתה להימנע ״מהשקעות בשטחים אלה, או אף מעידוד השקעות של אחרים בתוך השטח הערבי, לפיתוח המשק המקומי [...] אי השקעה בפיתוח שירותים ותשתית בשטח (רשתות כבישים, תקשורת, מפעלי מים, שירותי בריאות, חינוך וכיוצא באלה).״

בשנה שבה נחתם הסכם אוסלו קבע הבנק העולמי שלמרות עלייה משמעותית ברמת החיים בשטחים עד 1980, במיוחד בגלל האינטגרציה הכלכלית עם ישראל והצמיחה נכללית באזור, הכלכלה הפלסטינית נותרה תלויה לחלוטין בישראל, עם ״רמה נמוכה באופן יוצא דופן של תיעוש״, של תשתיות ושירותים ציבוריים. בדו״ח עדכני של האו״ם נכתב כי עד שנת 1967 הייתה הכלכלה בגדה "בת-קיימא ומשגשגת" במונחים יחסיים, עם ״ייצור משמעותי שקיים אוכלוסיה צומחת של מיליון איש״, אולם מאז "היא הפכה, באופן טראגי, לאזור על סף התמוטטות כלכלית והומניטרית״. הבנק העולמי העריך שללא השליטה הישראלית על שטח סי הייתה יכולה הכלכלה הפלסטינית לצמוח בכשליש בשנים האחרונות. על פי האו"ם, ללא הכיבוש היא הייתה יכולה להיות כפולה בגודלה.

לחנך את העזתים

לארצות הברית היה מושג ברור על אסטרטגיית המצור הישראלי על עזה. השגרירות האמריקאית בתל אביב עדכנה כי ״בכירים ישראלים אישרו לבכירים בשגרירות בהזדמנויות רבות כי הם מתכננים להשאיר את הכלכלה בעזה מתפקדת ברמה הנמוכה ביותר האפשרית בלא להביא לאסון הומניטרי״ ו״לשמור על עזה על סף קריסה בלא לדחוף אותה מעבר לקצה״. המטרה, סברו בשגרירות, היא ״לצמצם למינימום את ההישגים הכלכליים/פוליטיים של חמאס״.

עזה במבצע עופרת יצוקה (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

 

בניגוד למה שסופר לציבור הישראלי, אם כן, מטרת המצור על עזה מלכתחילה הייתה מרחיקת לכת הרבה יותר מאשר מניעת טרור או החזרת גלעד שליט. הפלסטינים בחרו בצד הלא נכון בבחירות דמוקרטיות, והיה צריך להבהיר להם את טעותם. ״אם כבר החלטנו לדחוף לבחירות״, הסבירה קלינטון, ״היינו צריכים לוודא שאנו קובעים מי מנצח בהן״.

גם המדיניות ביחס לעזה עברה שינויים מאז 1967, במיוחד בעקבות המשט הטורקי וסבבי הלחימה בין ישראל לחמאס. רבות מההגבלות של שנות המצור הראשונות הוסרו, אחרות נותרו. אולם מניעת הישגים פוליטיים וכלכליים מחמאס נותרה מטרה חשובה של המצור. יתר על כן, לאור ההכרה הנרחבת בכך שהמצב הקשה ברצועה עלול להוביל להתלקחות נוספת בין ישראל לחמאס, ולתוצאות הרסניות בעזה ובדרום ישראל, נדמה שמניעת ההישגים מחמאס אף חשובה יותר לישראל ממניעת הטרור.

סבבי הלחימה בין ישראל לבין חמאס גררו קרבנות רבים, בעיקר בעזה, אבל ישנן תוצאות קשות אחרות: תושבות עזה גוועות בגלל מחסור בתרופות, מכשור רפואי וחשמל בבתי החולים, ובקשות לצאת מהרצועה נדחות. ישנה עלייה חסרת תקדים בתמותת תינוקות, המים אינם ראויים לשתייה, מרבית האוכלוסיה תלויה בסיוע הומניטרי, אחוזי האבטלה גבוהים, העוני רב ומספר ההתאבדויות גבוה. להערכת האו"ם, בקצב הנוכחי עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם ב-2020.

ההרס בבית חנון, עזה, 2015

 

הכיבוש הישראלי, הכולל את עזה מבחינת מרבית הארגונים הבינלאומיים, נחשב על ידי האו"ם לגורם המרכזי לסבל ההומניטרי בשטחים. גם בסוכנות אוקספם סבורים כי ״יש מעט דוגמאות לעוני ואי צדק בשטחים הכבושים שלא נובעות מהכיבוש. לולא הכיבוש, מרבית סוכנויות הסיוע לא היו נחוצות שם [...] חיי הפלסטינים לא יכולים להשתפר כל עוד הכיבוש ממשיך״.

בהשאלה מחוקר חשוב של מדיניות ארצות הברית באמריקה הלטינית, ניתן לסכם זאת כך: מדיניות ישראל נועדה לשרת את ביטחון ישראל, את הפוליטיקה הפנימית שלה, את שאיפות ההתפשטות ואת הפיתוח הכלכלי שלה. אסטרטגיות ואמצעים שונים ננקטו בתקופות שונות למימוש האינטרסים הללו. אולם ההסבר הזה חלקי. ביסוד מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים עומדת יותר ויותר האמונה כי האוכלוסיה הנכבשת היא ענף נחות יותר של המין האנושי.

מלחמה ושלום

מלחמת ששת הימים זכורה כאחת ממלחמות האין ברירה של ישראל. כלומר, ישראל פתחה במלחמה משום שעמדה בפני סכנת השמדה. למעשה במחקר ידוע שהערכת הצמרת הביטחונית בישראל, כמו גם המודיעין האמריקאי, הייתה שישראל תביס את צבאות מדינות ערב בזמן קצר גם אם הן אלו שיפתחו במלחמה.

הצעד המקדים של ישראל הביא לניצחון מהיר יותר במספר קורבנות נמוך יותר, ואפשר בהחלט לטעון שזו הצדקה טובה מספיק ל״מכה מקדימה״. אלא שהנרטיב המקובל מסתיר לפחות הערכה חשובה אחת בספרות המחקרית: נאצר כלל לא התכוון לפתוח במלחמה נגד ישראל אלא להגיע להסדר עם ארצות הברית על בסיס הישגיו ב״תקופת ההמתנה״, והמכה המקדימה של ישראל הייתה נגד הסדר כזה. כפי שהסביר רבין: 

"האירועים של ערב מלחמת ששת הימים לא נועדו מלכתחילה להוביל למלחמה, אלא ליצור מציאות צבאית מדינית שהיתה עשויה להביא להישגים מרשימים לצד הסובייטי-מצרי, להעלות את קרן מצרים באזור ולהמחיש בכך ליתר מדינות ערב את תלותן בתמיכה מצרית-סובייטית מול סכנות ישראליות [...] ארצות הברית הכינה לעצמה שתי אלטרנטיבות לטיפול בהתפתחויות. במקרה של מלחמה, היו מהלכיה של ארצות הברית בהתאם לתוצאותיה. במקרה שישראל הייתה מחליטה שלא לצאת למלחמה – עמדה ארצות הברית להתפשר עם מצרים על חשבון ישראל [הדגשה שלי – ש"ל]. כידוע, התכונן סגן נשיא מצרים לבוא לביקור בוושינגטון ב-7 ביוני 1967. מטרת ביקורו היתה למצוא מוצא מדיני למתיחות שנוצרה אז במזרח התיכון. ישראל בחרה בדרך הנכונה ויצאה למלחמת ששת הימים." 

בסיס חיל אוויר מצרי, 5 ביוני 1967 (תמונה: לע"מ)

 

אפשר להסכים עם רבין כי ישראל בחרה בדרך הנכונה, אבל כדאי לזכור כי הסיפור הזה שונה למדי מהסיפור הרווח. הוא גם נוגע בנקודה חשובה: לאורך כל שנות הכיבוש עמדו בפני ישראל אלטרנטיבות. כבר ביולי 1967, כפי שכתב למשל ההיסטוריון אבי רז, הייתה ממשלת ישראל מודעת לכך שנאצר העניק למלך חוסין אור ירוק לסגור עסקה עם ישראל על בסיס החזרת כל השטחים הכבושים. ״נאצר,״ הבהיר ראש הממשלה אשכול ביוני 1968, ״הסביר כי הוא מוכן להסדר על יסוד החזרה מוחלטת של כל השטחים שכבשנו [...] לכן אין בסיס להסדר ולא כל שכן משא ומתן ישיר עמו."

חודשים ספורים לפני מלחמת יום כיפור קבע ישראל גלילי ב״מטבחון״ של גולדה, שסכנת המלחמה עם המצרים ״היא השתלשלות מהעובדה שאיננו מסכימים לחזור לקו הקודם [...] נקודת המוצא מתחילה בכך שהם מוכנים לשלום ולמערכת הסכמים וערבויות בינלאומיות וכיוצא בזה, כל זה בתנאי שאנו נסוגים באופן מלא לקו הקודם." לא לחינם טען חוקר מדיניות הביטחון הישראלית זאב מעוז כי ״רוב מלחמות ישראל היו תוצאה של מדיניות תוקפנית מכוונת או של אסטרגיות ניהול סכסוך לקויות [...] אף אחת ממלחמות אלו, עם יוצאת הדופן האפשרית של מלחמת העצמאות של 1948, לא הייתה מה שישראלים מכנים מלחמת אין ברירה״.

בזמן אמת, כמובן, כל זה הועלם בקפידה מידיעתם של אזרחי ישראל. בניגוד לתפיסה נפוצה, ה״הסברה״ מכוונת לאזני הציבור הישראלי לא פחות מאשר לאזני הפלסטינים והקהילה הבינלאומית. כך גם כלים אחרים בארגז הישראלי כמו ״קביעת עובדות בשטח״. כך למשל הסביר גזית את מטרת הקמת ההתנחלויות: ״יישוב אזרחי יוכל להפעיל לחץ פוליטי ופסיכולוגי, בלא יחס לגודלו האובייקטיבי ולאוכלוסייתו, הן על הממשלה בישראל והן על דעת הקהל. ומכאן שהקמת היישובים יהיה בה כדי להקשות על חופש התמרון והגמישות הישראלית בעת המשא והמתן העתידי."

גם בעניין זה מגלים ממשלת ישראל והמסבירנים מטעמה עקביות ראויה לציון. על הציבור הישראלי להאמין שהסכם אוסלו היה ניסיון להקים מדינה פלסטינית, אף ששלמה בן עמי עצמו הודה כי "הישראלים תפסו את ערפאת כמשתף פעולה [...] קבלן-משנה במשימה של חיזוק ביטחון ישראל,״ ולמעשה ״לא רבין ובמיוחד לא פרס רצו שהאוטונומיה הפלסטינית תהפוך להיות מדינה.״ כך גם על הציבור להאמין שההתנתקות הייתה ניסיון להניע תהליך דומה, בעוד שלמעשה היא נועדה בעיקרה לעגן הישג חסר תקדים לישראל: הכרה רשמית של ארצות הברית בגושי ההתנחלויות שיישארו בשטח ישראל, כלומר קבלה עקרונית וחד צדדית של הסיפוח הזוחל שישראל מנסה לבצע מאז 1967 בניגוד לחוק הבינלאומי ולקונצנזוס הבינלאומי.

ממשלת ישראל וצמרת הרשות הפלסטינית, קאהיר, דצמבר 1993 (צילום: צביקה ישראלי, לע"מ) 

 

בדומה לכך, ה"הצעה הנדיבה״ שברק הציע לערפאת בוועידת קמפ דייויד הפכה למוסכמה, אך הודאתו של בן עמי, שהשתתף במשא ומתן, שהצעה זו לא הייתה עסקה שהפלסטינים יכלו לקבל נותרה בשוליים. הציבור נדרש להאמין שתביעת הפלסטינים לשיבת הפליטים לתחומי ישראל היא העניין המרכזי שמנע הסכם, משום שברור שיהיה לכך סירוב גורף בדעת הקהל היהודית. לכן יש להצניע עניינים כמו צעקתו של ערפאת על דחלאן בקמפ דייויד שיעזוב אותו מעניין הפליטים כי הוא רוצה את אל-קודס, או הסכמתו של אבו מאזן למספר של 150 אלף פליטים שייכנסו לישראל על פני תקופה של עשר שנים (כלומר חצי ממה שמציע הימין במסגרת סיפוח מזרח ירושלים).

מסע תעמולה אינטנסיבי מתקיים כדי שהציבור הישראלי יאמין שמה שמונע הסדר הוא לא סירובן של ממשלות ישראל לוותר על שטחים, שעליהם רובו ממילא מוכן לוותר, אלא זהותה של מדינת ישראל, שעליה הוא לא מוכן לוותר.

ישראל והקהילה הבינלאומית

ישראל הוכיחה את אמינותה במלחמת ששת הימים כבעלת ברית של ארצות הברית באזור נגד האיום הסובייטי. היא חיסלה פוליטית את סמל הלאומיות הערבית שהייתה מרכיב אנטי-אמריקאי חשוב באזור (מה שהוביל לעלייתו של האסלאם הפוליטי), וזכתה בתמורה לזינוק בכמותו ובאיכותו של הסיוע הצבאי האמריקאי ובתמיכה דיפלומטית אמריקאית. כל אלה גדלו מאז, וחשובים להבנת נקודה שהייתה גם היא ברורה למדי אלמלא ה״הסברה״: בניגוד לטענה המושמעת חדשות לבקרים שישראל מופלית לרעה בקהילה הבינלאומית, ישראל למעשה נהנית מחסינות השמורה לבעלת ברית חשובה של המעצמה החזקה בעולם: החוק הבינלאומי והקונצנזוס הבינלאומי לא חלים עליה.

כך למשל יכולים לקבוע בית המשפט הבינלאומי, ושורה של ארגונים משפטיים בינלאומיים מהצלב האדום ועד אמנסטי, שההתנחלויות כולן אינן חוקיות, אך שום לחץ משמעותי לא יופעל על ישראל לפנותן. אוקספם יכולה לתבוע את הפסקתן של ״חמישים שנה של חסינות" ואמנסטי תכנה את ישראל ״מפירת זכויות אדם כרונית״, אך הן יהיו קול קורא במדבר. הארגונים הללו יסבירו מדוע המצור על עזה מהווה ענישה קולקטיבית האסורה בחוק הבינלאומי ומביאה לאסון הומניטרי, וישראל תמשיך אותו באין מפריע למעלה מעשור.

(צילום: לילך אסף)

 

אין ספק: מדינות רבות בעולם מפירות את החוק הבינלאומי, לעתים באופן גרוע הרבה יותר מזה של ישראל. אך רק מנהיגי מעטות מהן מתקבלים במחיאות כפיים סוערות בקונגרס של המעצמה החזקה בעולם, הידועה גם כמנהיגת הסדר הבינלאומי הליברלי. ישראל עומדת במוקד תשומת הלב הבינלאומית מסיבות רבות, אבל אחת החשובות שבהן היא שישראל הפכה לאחד הסמלים לצביעות המערב, ובמיוחד ארצות הברית, בכל מה שקשור לזכויות אדם: הן הרבה פחות רלוונטיות כשמי שפוגע בהן הן בעלות בריתה.

חשיבותה של ארצות הברית לתחזוק הכיבוש מרכזית גם להבנת העובדה שאחד התהליכים החשובים ביותר לעתיד הכיבוש מתרחש כיום לא בישראל ולא בשטחים, אלא בארצות הברית. השיח על ישראל והפלסטינים בארצות הברית שונה מאוד מבעבר, במיוחד בקרב צעירים, קבוצות מדוכאות היסטורית והאקדמיה. הפרקליט אלן דרשוביץ' הודה לאחרונה כי קשה יותר להגן על ישראל וכי כבר כמעט אינו מוזמן להרצות בקמפוסים. במילים אחרות, הבסיס של המפלגה הדמוקרטית הולך ופונה נגד ישראל ובעד הפלסטינים.

הסיבות המרכזיות לכך אינן אנטישמיוּת, בעיית הסברה או רלטביזם ערכי שפשה במערב, כפי שנהוג לטעון במקומותינו. הן הוסברו בתמציתיות בדבריה של היסטוריונית חשובה של העם היהודי, חסיה דינר: ״קראתי יותר מדי על קולוניאליזם וגזענות״. צעירים שחורים ולבנים, ילידים אמריקאיים ויהודים, מזהים שהמילה ״כיבוש״ מכסה על כך שמדובר במפעל קולוניאלי לכל דבר ועניין, בתקופה שבה רק מתחילים להבין את השפעות הקולוניאליזם והניאו-קולוניאליזם המערבי, כמו גם את העובדה שהקולוניאליזם עיצב בצורה עמוקה את המערב עצמו.

כינוס מועצת הבטחון של האו"ם בעת ההחלטה על אי-חוקיותן של ההתנחלויות, דצמבר 2016

 

זו הסיבה לכך שאלה שנתפסים בישראל כמגנים עליה עושים נזק עצום לציונות עצמה. ככל שעובר הזמן לא רק הכיבוש הישראלי בשטחים, אלא גם הציונות כולה נתפסת כלא יותר מאשר תנועה קולוניאלית. אם היסטוריונית כחסיה דינר יכולה להגיע למסקנה זו, אין פלא שזו הופכת להיות בהדרגה הפרדיגמה דרכה נתפסת הציונות בקרב רוב מי שסבלו תחת המערב והמזדהים עמם. עבורם, השיח שמקובל בישראל כהגיוני לחלוטין לא יכול להישמע אחרת מאשר כלקוח מהארכיונים של הקולוניאליזם האירופי.

ניתן לנסח זאת גם כך: מי שלא רוצה שישראל תזוהה עם משטר האפרטהייד, מוטב לו שלא יטען כי ישראל שיפרה את חיי הפלסטינים, כפי שטענו הלבנים בדרום אפריקה. מי שלא רוצה שהציונות תזוהה עם גזענות עדיף שיוותר על הטענה שהכיבוש מגן על הפלסטינים מעצמם וכך ימחזר את רעיונות ״משא האדם הלבן״ הבריטי ו״המשימה המתרבתת״ הצרפתית מול הברברים. מי שלא רוצה שיזהו את הציונות עם קולוניאליזם עדיף שיוותר על טענת "הפרחת השממה", שאוכלסה בילידים שמלכתחילה שבקושי היו פה, שזו טענה שהייתה חביבה על קולוניאליסטים בכל מקום.

ממשלת ישראל בונה על כך שהאליטה הפוליטית, הביטחונית והכלכלית בארצות הברית תמשיך לעמוד לצדה. לטווח הקרוב, אין ספק שהיא צודקת. אך אנו חיים בתקופה שבה אקטיביזם חברתי חסר תקדים למען זכויות נשים, שחורים וילידים אמריקאים; למען זכויות מהגרים ופליטים; למען צדק חברתי ונגד שלטון ההון התאגידי; ולמען הצלת הדורות הבאים מקטסטרופה סביבתית, מתלכד בארצות הברית עם המאבק על זכויות הפלסטינים. במלחמה הזו ישראל לא תוכל לנצח לאורך זמן.

 
שתף מאמר זה