12.12.2017 מאמר מאת ערן צדקיהו
דף הפייסבוק של מטה ארגוני המקדש (צילום מסך)
דף הפייסבוק של מטה ארגוני המקדש (צילום מסך)    

טראמפ מדבר ושוחרי המקדש עושים

פרץ האלימות הבא יבוא לא מטראמפ באמריקה אלא מתנועות שוחרי המקדש בירושלים. משטרת ישראל איננה עוד גורם מרסן בין הקיצונים הדתיים המוסלמים והיהודים בהר הבית/אל-אקצא, ובכך היא משחקת באש שתפגע בכולנו

שבוע לאחר שנשיא ארצות הברית הכריז על הכרה בירושלים כבירת ישראל נראה כאילו דבר לא השתנה במציאות החיים בבירה. כ-40% מתושביה (מעל 340 אלף), החיים במזרח ירושלים הפלסטינית, עדיין אינם אזרחי המדינה, וממשיכים לחיות בהזנחה מחפירה, אפליה ואף רדיפה ממסדית. רוב מוחץ של תושבי האגן ההיסטורי המקודש הם עדיין פלסטינים ומוסלמים. רוב שטחה של העיר העתיקה, קילומטר רבוע אחד, מעוז הכיסופים היהודיים במשך אלפיים שנות גלות, הוא שכונת עוני צפופה ללא תכנית מתאר, שימור או תחזוקה נאותה.

כ-75% מתושבי העיר העתיקה הם מוסלמים וכ-87.5% הם ערבים-פלסטינים בזהותם ובמעמדם המשפטי. כמו אחיהם שמחוץ לחומות שפת אמם היא ערבית. בבית הספר הם לומדים את הבגרות הפלסטינית, והם מצביעים אך ורק לבחירות ברשות הפלסטינית (בפעם האחרונה הם בחרו בחמאס). גם את הר הבית – סלע קיומנו – פוקדים לכל הפחות פי חמש מאות (!) יותר מוסלמים מאשר יהודים, בכל רגע נתון. לאחרונה גם קיבלנו תזכורת לכך שלמדינת ישראל אין ריבונות אמיתית במקומות הקדושים, עד כדי כך שאינה יכולה להציב בהם אפילו מגנומטר אחד לרפואה.

שבוע לאחר הצהרתו ה"היסטורית" של נשיא ארצות הברית נותרה ירושלים עיר עניה, לא ציונית ברובה, שסועה עמוקות ומחולקת מבחינה גיאוגרפית, תרבותית ופוליטית. ירושלים נותרה בירת הנצח של ישראל ושל הפלסטינים. טראמפ לא שינה זאת במאום.

בעשורים האחרונים הייתה אי-ההכרה הבינלאומית במעמדה של ירושלים כבירת ישראל להנחת יסוד. עתה הסתיים מצב זה, כך שאנו בפתחו של עידן חדש. מהן משמעויותיו?

נשיא ארצות הברית הצהיר כי אין בכוונתו לכפות פתרון, ונראה כי אינו מתכוון אף ללחוץ על ישראל לנוע לכיוון פתרון שתי המדינות. התגובה האזורית, משחקנים ערביים ואסלאמיים, רפה למדי עד כה. בהעדר אופוזיציה פוליטית ראויה לשמה בישראל אפשר להסיק שהחלשת הפלסטינים ופיצולם למובלעות קטנות בשטחים יימשכו. מתי יהפכו האיומים המזדמנים של בכירי הרשות הפלסטינית לאסטרטגיה, והמאבק על הקמת מדינה פלסטינית בשטחי 1967 יוּמַר במאבק לשוויון זכויות במרחב דו-לאומי אחד (כולל עזה)?

השיח התקשורתי בישראל התמקד בשבוע החולף באיתור פרצי האלימות בכל מקום ובכל רגע נתון והזניח את התמונה הגדולה, הלא היא הייאוש והתסכול הפלסטיני. לצד זאת הייתה התעלמות מהגורם המרכזי שעלול להצית את הפיצוץ: ההתנהלות המסוכנת והבלתי-אחראית בעליל של משטרת ישראל בהר הבית.

בין הוקף ושוחרי אל-אקצא מחד, לבין שוחרי בית המקדש השלישי מאידך, הייתה המשטרה גורם מרסן, ושני הצדדים התרגלו לחוש את נחת זרועה. אולם בשנה וחצי האחרונות, במהלך עקבי וברור, חלה התקרבות משמעותית בין המשטרה לבין שוחרי המקדש. מאליה עולה השאלה האם מדובר במהלך אידיאולוגי שמקורו בשר לביטחון פנים ובמפכ"ל ובתפיסת עולם לאומית-דתית ובה יסוד משיחי. כך או אחרת, הרומן הפורח בין השוטרים למקדשיסטים בהר הבית/אל-אקצא רומס את הסטטוס קוו החבוט, שנשחק חדשות לבקרים באמצעות תקדימים ליהודים והשפלות למוסלמים.

שוחרי המקדש זוכרים היטב את התעמרות המשטרה מן העבר הלא רחוק, ומודעים לכך שהמשטרה, או ממשלת הימין, משתמשת בהם כדי לעשות שרירים מול המוסלמים. אין להם ספק שברגע האמת הם ייזרקו לכלבים. אולם בינתיים, כל עוד הרומן בעיצומו, המקדשיסטים מנצלים כל רגע כדי לשנות את המציאות בהר ולקבוע מחדש סדרי עולם.

אנו ממאנים ללמוד, פעם אחר פעם, שהשימוש הציני במקומות הקדושים וברגשות הדתיים-לאומיים למען מטרות פוליטיות מיטיב, בטווח הארוך, עם הקיצונות הדתית בשני הצדדים, ומציף אל פני השטח תהליכי עומק המתבטאים באיבה דתית, באלימות ובשפיכות דמים. בפועל הוכח כי כאשר ניסתה ישראל מהלכים כוחניים וחד-צדדים במקומות הקדושים היא שילמה על כך בריבית דריבית, בחיי אדם ובהפסד טקטי בשטח.

אם הפרשנים מחפשים את פרץ האלימות הבא, מוטב להם שיסיטו את תשומת לבם מהכרזות שמגיעות אל מעבר לים ויבחנו מקרוב את ההתנהלות המשטרה במרחב המצומצם שבין הרובע המוסלמי לסילואן. היחסים המתהדקים עם תנועות המקדש בהר הבית, על חשבון הוקף האסלאמי, ירדן והמתונים הפלסטינים, ישחקו לטובתם של הקיצונים משני הצדדים.

 
שתף מאמר זה