10.07.2017 מאמר מאת יוני מנדל
הכנסת (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
הכנסת (צילום: קובי גדעון, לע"מ)    

יום הערבית בכנסת: על מחיקת הערבית ומחיקת הערבים

מחר יצוין יום השפה הערבית בכנסת. הנסיבות מעציבות: הערבית, כשפה רשמית בישראל, תלויה ועומדת בין מחיקה לבין ריקון מתוכן, מתוקף הצעת חוק העלולה לעלות בקרוב להצבעה בכנסת. מהי כוונתם האמיתית של יוזמי החוק?

לפני כחודשיים עבר בכנסת בקריאה טרומית חוק הלאום. נכלל בו סעיף הקורא למחוק את הערבית כשפה רשמית בישראל ולהפכה תחת זאת ל"שפה בעלת מעמד מיוחד". אפשר לקרוא את הסעיף הזה במספר דרכים: תרגיל אסטרטגי, הצהרות כוונות או רצון למחיקות גדולות יותר. לרגל יום השפה הערבית, שיזם ח"כ ד"ר יוסף ג'בארין בפעם השניה ברציפות, אני מבקש לנתח את סעיף השפה בחמש קריאות שונות. הקוראים מוזמנים להחליט איזו סבירה יותר, ואיזו מסוכנת מכולן.

ראשית, הסעיף הזה יכול להיות תכסיס טקטי בלבד שיוקרב בהמשך כדי ל"רכך" את חוק הלאום ולאפשר את חקיקתו. במקרה כזה, החוק המעודן כביכול יזכה לתמיכה רחבה, כולל לדוגמה מצד חברי מפלגתו של יאיר לפיד. תמיכה כזו יכולה להיות קריטית אם אכן יעדיפו חלק מחברי הכנסת החרדים שלא לקחת חלק בהליך חקיקה של חוק יסוד כזה.

בתרחיש כזה, ביטול מעמדה הרשמי של הערבית נועד מלכתחילה להיות איום ריק מתוכן, מעין "עז" שהוצמדה לחוק במטרה להתסיס את השמאל ולהעביר בחקיקה את הגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. תכסיס כזה מעיד כשלעצמו על זלזול בשפה הערבית; מעמדה הרשמי אינו אלא כלי למניפולציות פוליטיות, סמרטוט אדום שעליו יכולים הפוליטיקאים לריב כשעיניהם לטושות למשחק אחר.

קריאה שנייה של הרצון לבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית היא היסטורית יותר, וחוזרת לנסיונות קודמים לעשות זאת החל בשנות ה-50. אמנם מאז שנת 2000 נעשו יותר ניסיונות כאלה מאשר בכל השנים 1948—2000 גם יחד, אולם כל הנסיונות לביטול מעמדה הרשמית של השפה הערבית נבעו מהרצון להפוך את ישראל למדינה יהודית בלבד ועברית בלבד. הדבר שיקף לא רק את התפיסה הצרה של מנהיגי הציבור היהודי אלא גם את חוסר הבטחון שלהם. זה בא לידי ביטוי במחשבה שכל עוד השפה העברית והערבית הן הנהנות היחידות ממעמד שווה של "שפה רשמית" בישראל קיים חשש לאיבוד ההגמוניה התרבותית היהודית או אף, רחמנא ליצלן, לקריצה לעבר דו-לאומיות. אחרת, מה הטעם בבזבוז משאבים ומאמצים על שפה שאיננה באמת "שלנו"?

אפשרות שלישית נוגעת להגדרתה של הערבית כבעלת "מעמד מיוחד". הנחת יסוד פסולה טמונה בכך: "הנגשת" השפה הערבית לדובריה בישראל, כמובא בהצעת החוק, מרמזת על טובה שהמדינה תעשה לאזרחיה הערבים בתרגום שירותיה ואתרי האינטרנט שלה לערבית, מעין סיוע לנזקקים. אולם מסר קשה יותר מובלע כאן. המדינה תהיה מוכנה לצקת תוכן למעמדה החוקי של השפה הערבית רק אם זה ישונמך מ"רשמי" ל"מיוחד". אזרחי ישראל הערבים נדרשים, למעשה, לבחור בין שפה רשמית כחושה ושדופה לבין שפה לא-רשמית שלעברה יזרקו מספר פירורי מילים.

קריאה נוספת של ה"מעמד המיוחד" שיחליף את ה"מעמד הרשמי" של השפה הערבית בישראל חוזרת ליזמת חקיקה קודמת. בשנת 2008 הציעו חברי הכנסת לימור לבנת ויולי אדלשטיין להגדיר בחוק את העברית כשפה הרשמית הראשית היחידה בישראל, ואת הערבית, האנגלית והרוסית כשפות רשמיות משניות. אולם הערבית היא שפת המקום והאזור מימים ימימה, והרוסית היא שפת הגירה. בהקבלה ביניהן מבקשים יוזמי החוק לשלול מהערבית את מעמדה כשפה ילידית ומהערבים את מעמדם כמיעוט ילידי, ולהתייחס אליהם כאל "עולים חדשים" הזקוקים לסיוע כדי להתאקלם במדינה המארחת.

הקריאה האחרונה, שאני סבור שהיא המשמעותית ביותר, נוגעת לכך שיוזמי החוק סבורים כי מעמדה הרשמי הנוכחי של השפה הערבית בישראל, אף שאינו מעוגן בחוק, הוא בעל חשיבות סמלית גדולה. מחקרים רבים בתחום השפה, החברה והמדיניות הלשונית – בין היתר של פרופ' יאסר סולימאן, פרופ' אילנה שוהמי, פרופ' ברנרד ספולסקי, פרופ' מוחמד אמארה ואחרים – מבססים את הטענה כי בעצם הפיכת הערבית משפה רשמית לשפה שאינה רשמית מבקש המחוקק לשים את הדגש על פעולת המחיקה.

הלהט הלאומני של המחוקקים מסתיר את רצונם לחזות במחיקתה, בעקירתה ובהשפלתה של השפה הערבית בישראל. המחקר המודרני על שפה וחברה מלמד כי פעולה כזו מעידה לא רק על היחס לשפה אלא על היחס לדובריה. במילים אחרות, יוזמי החוק מתבייתים על השפה רק משום שמדובר בזירה נוחה ו"תמימה" לקידום מאוויים מסוכנים הרבה יותר, שכרגע אינם נאמרים בקול רם: שלילת מעמדם הרשמי של האזרחים הערבים בישראל.

 
שתף מאמר זה