27.10.2014 מאמר מאת אורן ברק
 

יום שלום / דרוש: שלום מאוזן

בתקופה הנוכחית של חוסר יציבות ואלימות בקנה מידה רחב קשה לחשוב על כינונם של הסכמי שלום נוספים בין ישראל לבין שכניה. אך אם וכאשר תהיה הזדמנות להשיג הסכמים כאלה, נסיון העבר מראה כי המפתח ליציבותו של שלום ישראלי-ערבי הוא כבוד הדדי ואיזון.

הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן, שנחתם לפני עשרים שנה, והסכם השלום בין ישראל לבין מצרים, שקדם לו בעשור וחצי, הם שני הסכמי השלום המוצלחים היחידים בין ישראל לבין שכניה מאז הקמתה. לעומת זאת, שני ההסכמים האחרים שחתמה ישראל עם הפלסטינים ב-1993 ועם לבנון ב-1983 נחלו כישלון. מה מסביר את ההצלחה והכישלון של ההסכמים הללו ומה ניתן ללמוד מכך לגבי הסכמי שלום עתידיים בין ישראל לשכניה הערבים והלא-ערבים?

הסבר אחד שניתן לחשוב עליו בהקשר זה נעוץ בשני המנהיגים של הצד הישראלי ב-1979 וב-1994. לאחר מותו של מנחם בגין ובעקבות הירצחו של יצחק רבין, רבים מעלים על נס את שני האישים הללו בין אם בשל הישגיהם, כולל בתחום מדיניות החוץ, או משום שלא זכו ליורשים בעלי שיעור קומה. ואולם, יש לזכור כי ראש הממשלה בגין, שחתם על חוזה השלום עם מצרים, היה גם מי שחתם על ההסכם הכושל עם לבנון ב-1983, בעקבות "מבצע שלום הגליל" שיזמה ממשלתו, בעוד שראש הממשלה רבין, שחתם על חוזה השלום עם ירדן, חתם לפני כן על הסכם אוסלו עם אש"ף ב-1993, שאף הוא לא עלה יפה. כלומר, שני האישים, בגין ורבין, אחראים לכישלונות בה במידה שהם אחראים להישגים.

ברק וערפאת בקמפ דייויד (צילום מסך: יוטיוב)

הסבר שני, שברצוני להציע כאן, נעוץ באיזון שהיה קיים בין הצדדים לשני ההסכמים המוצלחים לעומת חוסר האיזון בין הצדדים לשני ההסכמים הכושלים, ואשר היה להם לרועץ. ב-1979, כאשר מצרים וישראל חתמו על חוזה שלום, היה זה לאחר שמנהיגי שתי המדינות נוכחו לדעת כי אין דרך אחרת להשיג את מבוקשם זולת הסכם ביניהן. במאי 1967 איימה מצרים על ישראל כאשר גירשה את כוח האו"ם מחצי האי סיני, הכניסה את כוחותיה לשם וחסמה את מיצרי טיראן, ואילו לאחר המלחמה טען שר הביטחון משה דיין כי "טוב שרם אל-שיח' בלי שלום מאשר שלום בלי שרם אל-שיח'", כלומר שישראל לא תוותר על סיני בשום תנאי. אך שני האתגרים נתקלו במענה תקיף, ב-1967 וב-1973, ולצדדים לא נותרה ברירה אלא להגיע להסכם. ב-1994 אירע דבר דומה: עוד ב-1967 נוכחה ירדן לדעת כי לא תצמח לה כל תועלת מסכסוך עם ישראל, וב-1987, בעקבות האינתיפאדה, איבדה למעשה את השפעתה בגדה המערבית, דבר שהביא להתנתקות שלה ממנה ב-1988. במקביל, בישראל חדלו להשתעשע באפשרות כי ירדן תהיה המדינה הפלסטינית. במילים אחרות, שני ההסכמים המוצלחים, הישראלי-מצרי והישראלי-ירדני, נבעו מכך שהצדדים הכירו במגבלות כוחם ובצורך להגיע להסדר עם הצד השני.

ומה לגבי שני ההסכמים הכושלים? ב-1983, כאשר ישראל חתמה על הסכם עם לבנון, היא עשתה זאת מעמדת כוח ומשום שסברה שהצד השני חלש ממנה ונתון להשפעתה. למעשה, ההסכם הישראלי-לבנוני דומה להפליא ל"הסכם קהיר" שכפו הארגונים הפלסטינים על לבנון ב-1969 ול"חוזה האחווה, שיתוף הפעולה והתיאום" שכפתה סוריה על לבנון ב-1991, וניתן לומר כי היה כושל לא פחות מהם. ומה לגבי הסכם אוסלו? מ-1967 ואילך ישראל היא ששלטה בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שהפכו, למעשה, לחלק בלתי-נפרד ממנה. מנהיגיה היטיבו לנצל את המצוקה שבה היה שרוי אש"ף בעקבות דעיכת האינתפיאדה בשטחים, הפסקת הדיאלוג שלו עם ארה"ב והשותפות הרת-האסון שלו עם עיראק ב-1991 כדי לאלץ אותו להגיע עימה להסכם. אך גם במקרה זה לא עלה בידי ישראל להשיג את מבוקשה: למרות יחסי הכוחות העדיפים יישום ההסכם עלה על שרטון והאלימות בין שני הצדדים, ולעתים גם בתוכם, התחדשה. לסיכום, הניסיון לחתום על הסכם כאשר שני הצדדים אינם במעמד שווה – זה כובש וזה נכבש, זה חזק וזה חלש, זה כופה וזה אנוס לקבל את התכתיב – נכשל, והיחסים בין הצדדים לא זו בלבד שלא השתפרו אלא הורעו באופן משמעותי.

כיום, כאשר אזורנו חווה תקופה של חוסר יציבות ואלימות בקנה מידה רחב, קשה לחשוב על כינונם של הסכמי שלום נוספים בין ישראל לבין שכניה. אך אם וכאשר תהיה הזדמנות להשיג הסכמים כאלה – עם סוריה, עם לבנון, עם הפלסטינים ואולי גם עם איראן ועם מדינות נוספות –חשוב שההסכמים הללו יתבססו על כבוד הדדי ואיזון בין הצדדים ולא על ניסיון של צד אחד לכפות את רצונו על זולתו.


פרופ' אורן ברק מלמד במחלקות ליחסים בין-לאומיים ולמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

 
שתף מאמר זה