26.10.2014 מאמר מאת אסף דוד
 

יום שלום / שיתוף פעולה בין פחדנים

על האמת להיאמר: לא רק ישראל מסתפקת בשיתוף פעולה צבאי-בטחוני עם ירדן, גם ירדן מסתפקת בשיתוף פעולה צבאי-בטחוני עם ישראל. לאליטות של שתי המדינות אין אינטרס לחנך את אוכלוסיותיהן לעידן של שלום אזרחי. ליחסים כאלה לא קוראים שלום, לבטח לא של אמיצים. קוראים להם שיתוף פעולה בין פחדנים.

"הקיצוניות היום, יש קיצוניות אסלאמית ויש גם קיצוניות ציונית [...] אם אנו בירדן רוצים להילחם בקיצוניות בתוך האסלאם, תוך שיתוף פעולה עם קואליציה ערבית-אסלאמית, והישראלים כל חמש דקות טובחים את ילדינו בעזה ובירושלים, זו בעיה".

את הדברים הללו אמר עבדאללה מלך ירדן בשבוע שעבר, בעת פגישה עם אחת מסיעות הפרלמנט. בתקשורת הישראלית סוקרו הדברים בפרופיל נמוך, וניכר כי גורמים רשמיים בישראל נשכו את שפתותיהם כדי לא להגיב. בעיתון "הארץ" אף הגנו על שמו הטוב של המלך בטענה כי דבריו של המלך (המתועדים והמצולמים) על הטבח לא הופיעו בהודעה הרשמית של הארמון. שגריר ישראל בעמאן לא חרג מקו ההסברה המקובל בישראל הרשמית ובתקשורת הישראלית במקרים דומים: מדובר במס שפתיים שהמלך משלם לדעת קהל מקומית וערבית העויינת את הסכם השלום, בין היתר בשל האלימות הישראלית כלפי הפלסטינים המסוקרת בהרחבה בתקשורת הערבית. דעת הקהל, הסביר השגריר נבו, אינה מודעת לעומק שיתוף הפעולה בין ישראל לבין ירדן, שהיא עדיין שכנתנו הטובה ביותר.

דבריו של המלך, והתגובה בישראל, מסמלים את כניעתה של ישראל למציאות שכפתה עליה ירדן. בשנים הראשונות לאחר חתימת הסכם השלום שררו בישראל רגשות מעורבים ביחס לשיתוף הפעולה עם ירדן. העסקה הייתה ברורה: ירדן ציפתה מישראל לשתף עמה פעולה בתחומים רבים ומגוונים כל עוד ישראל שומרת על טיב היחסים בחשאי, מתוך הבנה למצוקתו של המשטר בדעת הקהל. כל נסיון ישראלי לשבור את המשוואה הזו ולהראות ברבים את פירות השלום נתקל בכעס ירדני במקרה הטוב ובהקפאת שיתוף הפעולה במקרה הפחות טוב, בבחינת "לא מדובשך ולא מעוקצך". הסכם השלום עמד ממילא בסכנה רצינית לאחר נסיון ההתנקשות בח'אלד משעל בשנת 1997, ושנים ספורות לאחר מכן במהלך האינתיפאדה השניה, כאשר היחסים בין שתי הממשלות קפאו כמעט לחלוטין. באמצע העשור הקודם עוד הגן פיצל אל-פאיז, ראש ממשלת ירדן דאז, על שיתוף הפעולה עם ישראל, באמרו בזעם בעת דיון בפרלמנט כי "למען האינטרסים של ירדן אני מוכן לשתף פעולה אפילו עם השטן". כיום מתגעגעת ישראל לשמוע ולו עלבון כזה בפרלמנט הירדני.

עבדאללה מלך ירדן (צילום מסך: יוטיוב)

ישראל, כך נראה, קיבלה החלטה אסטרטגית: לכוף ראשה כאגמון ולהדק את שיתוף הפעולה האסטרטגי שלה עם ירדן בתמורה לקבלת התכתיב הירדני לחשאיות. כך ויתרה ישראל על הזדמנות נדירה, אולי היחידה שהייתה לה, להתגאות בפומבי בפירות השלום עם מדינה ערבית, וכך לקיימו, להרחיבו ולהעמיקו. אפשר לראות בכך, ובצדק, פרגמטיזם ישראלי שנבע מתוך הבנת מורכבות מצבו של השותף הערבי שלה. אפשר לראות בכך, גם זה בצדק, החלטה שנבעה מנכונותה של ישראל להקריב את הסיכוי להתפתחותם של יחסים אזרחיים בינה לבין ירדן לטובת פיתוח היחסים הבטחוניים עמה. אלא שבין ישראל לבין ירדן התקיימו יחסים בטחוניים הרבה לפני הסכם השלום, והם ישרדו גם – חלילה – אחריו. זאת מאחר שהתלכדות של אינטרסים בטחוניים בין אליטות שלטוניות של מדינות שכנות אינה תלויה בשלום ויכולה להתקיים גם בלעדיו. למעשה, מצב כזה מתקיים בין ישראל לבין חמאס ובמידה מסויימת אף בין ישראל לבין סוריה, חזבאללה ואיראן.

כך ויתרה ישראל, ספק מתוך ריאל-פוליטיק ספק מתוך כניעה מצערת, על השתתת שיתוף הפעולה בינה לבין ירדן על העקרון של "שלום שלא נראה בציבור כאילו לא נעשה". ישראל הייתה יכולה לעמוד על סיקור ירדני מקיף של שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, לכל הפחות בהיבטים האזרחיים והכלכליים שלו, מתוך הבנה כי הדבר אמנם יציב קשיים מסויימים בפני המשטר אך יסייע בהרגלת האוכלוסיה לעידן החדש. היא ויתרה על הקלף החשוב הזה, וצפתה בעיניים כלות בבכירים ירדנים, ולעתים המלך עצמו, מתחמקים מלהגיב – לא כל שכן לעורר דיון – על מידע בנוגע לשיתוף הפעולה עם ישראל, מתפתלים ומכחישים באלף סיפורי לילה ולילה, ומדי פעם אף חובטים בישראל ביד אחת כשביד השניה הם סוגרים עמה עסקאות בחשאי. את מחיר המַסְחַ'רַה הזו משלמות כיום בריבית דריבית ישראל עצמה, ירדן, וכמובן הסכם השלום עצמו, שהפך במובנים רבים למילה ריקה מתוכן.

אינני בא לנקות את ישראל מאחריות לריקון הסכם השלום עם ירדן מתוכנו. ישראל לא הייתה מוכנה לשלום אמת עם מדינות ערב, ובכלל זה לַשלום עם ירדן, שלפחות מאז 1996 ישראל אינה עמלה למענו ברצינות ומתוך תפיסה אזרחית כוללת. אין סתירה בין כך ובין האבחנה שירדן לא הייתה מוכנה לעידן השלום עם ישראל לפחות באותה מידה. הצידוק ה"פלסטיני" הוא נכון, אולם חלקי. אני סבור שההבדלים בין המלך עבדאללה, שהיה אמור לבסס את הסכם השלום עם ישראל, לבין אביו המנוח, שיצר את התשתית להסכם הזה והביאו לחיים, עומדים גם הם בבסיס הכשלון הירדני.

שנים ספורות לפני מותו, כשהוא שבע מלחמות ולמוד מאבקים פוליטיים מרים, נשא המלך חוסין את אחד מנאומיו הפומביים. הוא דבר, כהרגלו, בשפה אנושית, מרגשת וחזקה. לא היה לו עוד מה להסתיר, והוא ביקש משומעיו להבין גם את ישראל: מדינה פוסט-טראומטית שהוקמה על חורבות שואה ועַמָּה חווה חרדות מתמשכות של השמדה וכליון. לא יזיק לצד שלנו, אמר, אם נשתדל גם להבין את הצד השני. בשיח ציבורי כלל-ערבי אשר רווי, עד עצם היום הזה, בהבנה של הצד הערבי בלבד, דבריו של המלך חוסין היו ונותרו נקודת אור. באותה תקופה בערך העביר המלך לישראל פיצוי של מיליון דולר למשפחות הילדות שנרצחו על ידי החייל הירדני אחמד אל-דקאמסה בנהריים. זאת לאחר שהמלך הגיע באופן אישי לנחמן, וכרע על ברכיו מול ההורים האבלים וההמומים. הוא לא שם לבו לביקורת הציבורית הקשה בארצו על שהשפיל עצמו בפני יהודים: הוא היה גדול ממנה. ככל מנהיג הוא נשבר לפרקים וטעה לפרקים, אך הוא ידע להפגין אומץ – לעתים מול עמו, לעתים מול אחרים; לעתים בעימות עם ישראל, לעתים בהימנעות מעימות עמה; ולעתים ביחסי השלום עם ישראל. המלך חוסין היה מלך ערבי.

חוסין מלך ירדן (צילום מסך: יוטיוב)

בנו עבדאללה, לעומת זאת, הוא מלך מערבי. הדבר מקל על ישראל ועל המערב לשאת ולתת עמו, אולם הוא גם מגביל את המלך עצמו ביחסיו עם עמו וביכולתו להיות גלוי לב בהתבטאויותיו הפומביות. יתר על כן, הוא לא נלחם עם ישראל ואולי משום כך מתקשה לעשות שלום עמה. משנותיו הראשונות בתפקיד היה ניכר כי יחסו לסיום הסכסוך היה כאל סילוק של מכשול מטריד אשר חוסם עתיד כלכלי ואופק חברתי טוב יותר באזור. לאנשים "נמאס מההיסטוריה של הסכסוך", טען שוב ושוב, וציפה ל"אופוריה באזור, דרך חדשה להסתכל על הדברים". המלך עבדאללה אמנם הפגין אומץ ציבורי לפרקים, למשל כאשר טען כי על העולם הערבי להיות נכון להציע ערובה קולקטיבית לבטחונה של מדינת ישראל ולשלבה בתוך המזרח התיכון בתמורה להקמת מדינה פלסטינית, אולם ביקר בישראל פעם אחת ויחידה, בפרופיל נמוך, באזור אילת. מאז פרוץ האינתיפאדה השניה הוא החריף את ביקורתו הפומבית כלפי ישראל. אף שזו שככה מאז, הוא לכל היותר חדל לדבר סרה במדינה שעמה חתם אביו על הסכם שלום. על רקע זה, השתבחותה של ישראל בהידוק היחסים האסטרטגיים עם ירדן בשנתיים האחרונות היא ריקה. בין כך ובין שלום אין דבר.

כאשר ברור לכולי עלמא כי היחסים עם ישראל מתהדקים, ואף באופוזיציה הירדנית – לרבות האסלאמיסטית – יש הבנה מסויימת ליתרונות שבשיתוף פעולה עם ישראל בעידן קריסת הבטחון האישי במדינות ערב (ולעתים קריסתן של המדינות עצמן), ובכל זאת המלך עצמו משדר קרירות של מי שכפאו שד על ישראל, מהו הסיכוי להמיר את השלום, ולו בהדרגה ובאיטיות, מעסקאות חשאיות בין ממשלות לאחווה בין עמים?

על האמת להיאמר: לא רק ישראל מסתפקת בשיתוף פעולה צבאי-בטחוני עם ירדן, גם ירדן מסתפקת בשיתוף פעולה צבאי-בטחוני עם ישראל. לאליטות של שתי המדינות אין אינטרס לחנך את האוכלוסיות לעידן של שלום אזרחי, עם ובלי קשר לסוגיה הפלסטינית. ליחסים כאלה לא קוראים שלום, לבטח לא של אמיצים. קוראים להם שיתוף פעולה בין פחדנים.

 
שתף מאמר זה