אודות הכותב
18.02.2012 מאמר מאת נמרוד גורן
 

יחסי ישראל-תורכיה: מי ירים את הכפפה?

השינויים האזוריים מעלים אפשרות לשיפור היחסים בין ישראל ותורכיה. אולם מעצבי מדיניות החוץ הישראלית, המצדדים בפאסיביות אל מול האביב הערבי והצגת הסכנות באיזור, מובילים לקיפאון גם מול תורכיה.

"על ישראל לגבש מפת דרכים כדי להתמודד עם התמורות באזור ועם הבידוד הגובר שלה". מקורה של המלצה זאת אינה באחד מגורמי ההערכה או המדיניות בישראל. היא הגיעה דווקא מתורכיה - מכיוונו של מכון המדיניות המקורב לשלטון SETA, בנייר שחיבר עמית המכון אופוק אולוטאש בספטמבר 2011, בשיאו של המשבר בין המדינות לאחר פרסום דו"ח פאלמר. אולוטאש טען עוד שממשלת ישראל לוקה בקוצר-רואי ואינה קוראת כהלכה את המתרחש באזור. במציאות שכזאת, קבע אולוטאש, המשבר עם תורכיה רק מגביר את הבידוד של ישראל ותהיינה לו השלכות רציניות עבורה בטווח הארוך.

והנה, חלפו להם כמה חודשים, ושוב מגיעים קולות מכיוונה של תורכיה המתייחסים למציאות המשתנה במזרח התיכון כמקור אפשרי לשיקום היחסים בין ישראל לתורכיה. ד"ר טארק אואוזלו ממכון ORSAM למחקר אסטרטגי של המזרח התיכון, טען בפברואר 2012 כי "בדינמיקה שנוצרת במזרח התיכון יש אפשרות לקרב את תורכיה לישראל בעתיד הקרוב. היחסים הקרים של תורכיה עם סוריה של אסד, עם עיראק של אל-מאליכי ועם איראן של אחמדיניג'אד, יוכלו לגרום לתורכיה ולישראל להתקרב זו לזו באצטלה של גורמים ריאל-פוליטיים".

בשבועות האחרונים ישנו שקט תקשורתי יחסי בכל מה שנוגע ליחסי ישראל ותורכיה. ארדואן הפנה את הצהרותיו הלוחמניות לכיוונה של פריז ולא לירושלים; חילות האוויר של שתי המדינות חידשו את מנגנון התיאום ביניהם; וגורמים בינלאומיים שמצויים בקשר עם אנקרה מדווחים על רצון אצל הדרגים הדיפלומטיים שם בשיקום היחסים.

ואולם, תורכיה לא ויתרה על דרישתה להתנצלות ולתשלום פיצויים מצד ישראל. הקשרים בין הדרגים הרשמיים בשתי המדינות הם מצומצמים ביותר, לאור הנחיה תורכית להמעיט במגע עם ישראל. במקביל, ארדואן מוסיף להצטייר בעיני רבים ממנהיגי ישראל כגורם עוין התורם להקצנה באזור. זאת בתקופה בה יחסי תורכיה וארה"ב זוכים לעדנה, ובה מכריז נשיא ארה"ב על ראש ממשלת תורכיה כעל אחד מבעלי בריתו הקרובים ביותר.

ההתרחשויות האזוריות מספקות תנאים שיכולים לסייע לשיפור היחסים, כפי שטען אואוזלו. גם התנאים הפוליטיים שנוצרו בתורכיה לאחר ניצחון ארדואן בבחירות יוני 2011 סיפקו הזדמנות לכך. ואכן, נחום ברנע דיווח ("מצעד הגאווה", ידיעות אחרונות, 9 בספטמבר 2011) כי באוגוסט 2011 הצדדים היו קרובים מאוד להסכם פיוס, שגובש בתיווך אמריקאי, שענה על מרבית הצרכים הישראלים ושזכה לתמיכת מערכות ממשלתיות מרכזיות בישראל. החלטת נתניהו לצדד לבסוף בעמדתם של יעלון ושל ליברמן כנגד ההסכם סתמה את הגולל עד כה על אפשרות הפיוס עם התורכים.

וכך, בעוד השינויים האזוריים מדגישים בפני ישראל ותורכיה את האינטרסים המשותפים להן באזור ואת התועלת שהן יכולות להניב מתיאום ומשיתוף פעולה ביניהם, התנאים הפוליטיים בישראל אינם מאפשרים למהלך שכזה לקרום עור וגידים. הרכב הקואליציה הנוכחית בישראל והגישה השולטת כיום במדיניות-החוץ הישראלית, המצדדת בפאסיביות אל מול האביב הערבי ובהדגשת הסכנות והאיומים ולא ההזדמנויות והסיכויים, מובילים לקיפאון מול תורכיה.

ההזדמנות לשיקום היחסים עודנה קיימת. בהינתן רצון פוליטי, טיוטת הסכם הפיוס שגובש יכולה עוד לשוב ולהניב תועלת. ישנם גורמים רבים שישמחו להתוות דרך ולעזור לצדדים לרדת מהעץ. אך האם יימצא בירושלים מי שירים את הכפפה?

 


ד"ר נמרוד גורן הוא יו"ר מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, ומרצה ללימודי המזרח-התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.

 
שתף מאמר זה