17.05.2018 מאמר מאת יעל רונן
 

יצא המרצע מן השק

לפני ארבע שנים הצטרפה הרשות הפלסטינית לשורת אמנות בין־לאומיות בדבר זכויות האדם. כעת היא מניפה את החרב המשפטית ומגישה תלונה נגד ישראל על הפרת האמנה לביעור כל הצורות של אפליה גזעית

על פי הגארדיאן הבריטי, הגישה הרשות הפלסטינית לוועדה המפקחת על האמנה הבין־לאומית לביעור כל הצורות של אפליה גזעית (CERD) תלונה נגד ישראל בגין "עקירת העם הפלסטיני והחלפתו למטרת כיבוש קולוניאלי". על פי הידיעה, התלונה רואה במפעל ההתנחלויות משטר שנועד להפלות בין ישראלים לפלסטינים, וטוענת שקיומו מתאפשר באמצעים מפלים השוללים מהפלסטינים את זכויותיהם.

זו הפעם הראשונה אי פעם שנעשה שימוש בתלונה בין־מדינתית במסגרת מנגנון הבקרה של אמנות זכויות האדם הבין־לאומיות. רשימה זו מסבירה מהו מנגנון התלונה הזה, ואת משמעותו של השימוש בתלונה כלוחמה משפטית (lawfare) במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כלומר שימוש במשפט במקום בכוח צבאי כדי להשיג יתרון בסכסוך מדיני.

התלונה הבין־מדינתית

האמנה לביעור אפליה גזעית, שאומצה ב־1965, היא הוותיקה מתשע אמנות זכויות האדם הבין־לאומיות העיקריות. האמנה אוסרת על אפליה גזעית ועל אפרטהייד ומחייבת את המדינות החברות בה לפעול לביעור אפליה גזעית בכל צורותיה ולהבטיח את זכותו של כל אדם לשוויון בפני החוק, ללא הבדל גזע, צבע, מוצא לאומי או מוצא אתני.

הבקרה על יישומן של כל האמנות, ובכללן האמנה לביעור אפליה גזעית, מסורה בידי ועדות מומחים. עיקר הבקרה נעשה בדיון עם ממשלות על סמך דיווחים שלהן ושל גורמים נוספים. סוג נוסף של בקרה הוא האפשרות שיש למדינות להגיש לוועדות המומחים תלונות נגד מדינות אחרות. מנגנון שלישי, שהוא תוספת למחויבויות האמנה הבסיסיות, הוא הגשת תלונות של יחידים הסבורים שזכויותיהם הופרו על ידי מדינות חברות. ישראל חברה בשבע מתוך תשע האמנות, והיא נמנעת מלהכפיף את עצמה למנגנוני התלונות של יחידים, אך כפופה למנגנוני התלונות הבין־מדינתיות.

אי־השימוש במנגנון התלונות הבין־מדינתי עד היום, ביחס לכל האמנות, אינו מפתיע. לא רק שעניינן של מדינות ברווחת הפרט במדינות אחרות הוא מוגבל, אלא שהן נזהרות מלהפנות אצבע מאשימה כלפי חוץ, מחשש שבכך יזמינו ביקורת על עצמן. יתר על כן, כוחן של ההחלטות של הוועדות המפקחות מוגבל בהיותן המלצות בלבד. במקרים המעטים שבהם מדינות מתלוננות על הפרות של זכויות אדם במדינות אחרות, הן עושות זאת במסגרת מנגנוני השיפוט המחייבים. למשל, גאורגיה ואוקראינה הגישו תביעות נגד רוסיה לבית הדין הבין־לאומי בהאג (ICJ) בגין הפרת האמנה בדבר ביעור אפליה גזעית. ישראל אינה חשופה לתביעה כזאת כיוון שהיא הסתייגה מההוראה באמנה המאפשרת הגשת תביעה נגדה.

לוחמה משפטית ביחסי ישראל והפלסטינים

התלונה הפלסטינית שונה מתלונות פוטנציאליות "רגילות". אמנם היא תלונה בדבר מעשיה של מדינה זרה, אך מעשים אלו נעשים לא בשטחה של המדינה הזרה אלא בשטחה של המתלוננת. אלו אינן "צרות של אחרים". זו גם אינה הפעם הראשונה שהרשות הפלסטינית מפעילה מנגנון בין־לאומי נגד ישראל ומסתכנת בכך שהיא עצמה תיחשף לביקורת.

הביטוי המובהק לנכונותה של הרשות לחשיפה כזאת, ובמישור המשפטי דווקא ולא רק הפוליטי, הוא הצטרפותה ב־2015 לחוקת בית הדין הפלילי הבין־לאומי (ICC) והסמכתו לבחון חשדות לפשעים בין־לאומיים בשטחי "פלסטין" ולהעמיד לדין בגינן. אף שמטרת ההסמכה היא להביא להעמדה לדין של ישראלים, נוהלי בית הדין מחייבים בדיקה של המצב בכללותו. הליכים בבית הדין הפלילי יכולים להביא להעמדה לדין של פלסטינים לא פחות משהם יכולים להביא להעמדה לדין של ישראלים.

התלונה של הרשות הפלסטינית נראית כשלב במהלך מחושב שהתחיל כבר לפני כמה שנים. בנובמבר 2012 אימצה עצרת האו"ם את החלטה 69/17 שהכירה במעמדה של פלסטין באו"ם כ"מדינה משקיפה שאינה חברה". החלטה זו אפשרה לרשות הפלסטינית להצטרף (כ"מדינת פלסטין") לאמנות המופקדות במזכירות האו"ם. ואכן, במאי 2014 הודיעה הרשות על הצטרפותה לשבע אמנות זכויות האדם שישראל חברה בהן. הצטרפות זו עוררה תמיהה, שכן אמנות זכויות אדם מטילות בראש ובראשונה מחויבויות על המדינה, ואינן מעניקות לה זכויות. אמנם להצטרפות נלווה מוניטין בין־לאומי חיובי, אך הוא כרוך באחריות.

התלונה שהוגשה עתה שופכת אור על המהלך: בהיותה חברה באמנה יכולה "מדינת פלסטין" ליזום צעדים נגד ישראל בפורום מעין־שיפוטי. אמנם החלטות הוועדות המפקחות הן בבחינת המלצות בלבד, אך החובה של ישראל לתת לוועדה דין וחשבון ולקיים את מנגנון הבירור המורכב, ופרסום תוצאות ההליך ומסקנותיו, יוכלו לשמש את הפלסטינים לניגוח של ישראל בזירה המדינית.

העיסוק הבין־לאומי בסכסוך הישראלי-פלסטיני מתמקד במידה גוברת בהתנחלויות. מבחינה מדינית, הסיבה לכך היא שההתנחלויות נחשבות המכשול העיקרי לסיום הכיבוש. מבחינת משפטית, היתרון של הפלסטינים בהתמקדות זו הוא חוסר הסימטרייה – בניגוד לוויכוחים בדבר האחריות למבצעים ומלחמות, שעיקרם הטחת האשם בצד האחר, האחריות למפעל ההתנחלויות ולנזקיו מוטלת על ישראל בלבד.

התפיסה הדתית־משיחית בדבר בלעדיות זכותם של יהודים על הארץ המובטחת, העומדת בבסיס מפעל ההתנחלויות, מפלה במהותה, והמשטר המקיים את ההתנחלויות – בעיקר תפיסת קרקעות, מגבלות תנועה והחלת משטרים משפטיים שונים על ישראלים ועל פלסטינים – פוגע בעצמו פגיעה קשה בזכויות אדם ומבוסס על הבחנה אתנית־לאומית. יתרון נוסף של הפלסטינים הוא שמפעל ההתנחלויות הוא מדיניות רשמית של המדינה, ואי אפשר לתרץ את הפרות זכויות האדם הכרוכות בו ב"תפוחים רקובים" בלבד.

הכיבוש לא יסתיים בכוח הזרוע, ובזירה המדינית אין תזוזה כבר עשור. הזירה הבין־לאומית הופכת אפוא בהדרגה גם לשדה קרב משפטי. פרטי התלונה עדיין אינם ידועים, אך נראה שהיא זירת קרב שתוכננה זה מכבר.

 
שתף מאמר זה