יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
דגלי ישראל ואיראן במטה האו"ם (ויקימדיה)
06.01.2016

ישראל ואיראן: גרעין של שינוי?

אחרי עשורים של איבה ורטוריקה לוחמנית בין ישראל ואיראן, הגיעה העת לבקש נוסחה שתבטיח את האינטרסים של שתי המדינות במזרח התיכון, שהם קרובים משנדמה במבט ראשון. ישראל יכולה גם להתפנות להבטחת האינטרס הקיומי האמתי שלה: מדינת לאום בגבולות
הממשל האמריקני גורס כי הסכם הגרעין שהושג בין איראן לבין המעצמות (החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם וגרמניה) "ימנע מאיראן, באופן שניתן לוידוא, להשיג נשק גרעיני" וכי הוא "יבטיח כי תכנית הגרעין של איראן תהיה, להבא, אך ורק למטרות שלום". מהן ההשלכות האפשריות של ההסכם הזה על ישראל, שבשנים האחרונות התייצבה בחוד החנית של המאבק נגד תכנית הגרעין האיראנית?

מזה כמה שנים שמנהיגים פוליטיים בישראל, בכירים במערכת הביטחון שלה וחלקים גדולים מן הציבור הרחב מביעים דאגה רבה מן האיום הנשקף לביטחון ישראל מתכנית הגרעין האיראנית, וחלקם אף הציג איום זה כבעל אופי קיומי. האליטה הפוליטית והביטחונית בארץ הסכימה בדרך כלל לגבי האיום, אך לא בהכרח על אופיו הקיומי והתגובה הראויה לו. כך, למשל, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק צידדו, כמדווח, בתקיפה ישראלית נגד מתקני הגרעין של איראן, כפי שישראל עשתה ב-1981 בעיראק וכנראה ב-2007 גם בסוריה. אך בכירים אחרים, ובכלל זה ראש המוסד מאיר דגן וראש השב"כ יובל דיסקין, כמו גם קצינים רמי דרג בצבא, תמכו במדיניות בין-לאומית תקיפה יותר כלפי איראן כדי למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני אך גם התנגדו לתקיפה ישראלית.

הנקודה הראשונה שראוי לציינה בהקשר זה היא שבאיום האיראני על ישראל, אף שלעתים הוּעצם על-ידי גורמים שונים, היה בכל זאת גרעין של אמת. בעשורים האחרונים הגבירה איראן את מעורבותה בלבנון, בעיקר באמצעות חיזבאללה, המפלגה-מיליציה השיעית, שקיבלה אלפי רקטות וכלי נשק אחרים המכוונים לישראל. במקביל העניקה טהראן תמיכה פוליטית וצבאית לתנועות פלסטיניות כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי, מתנגדיו הבולטים של אש"ף ושל תהליך השלום הישראלי-הפלסטיני. איראן גם סיפקה תמיכה פוליטית וצבאית לסוריה, יריבתה של ישראל, כולל התערבות צבאית במלחמת האזרחים המתחוללת בסוריה מ-2011. מנהיגי איראן אף איימו על ישראל וטענו כי היא תיעלם בקרוב מהמפה. במילים אחרות, איראן התגלתה, ולעתים אף הציגה את עצמה, כמתחרה העיקרית של ישראל במזרח התיכון, וכך גם תפסו אותה רבים ממקבלי ההחלטות בארץ.

אולם הנטייה של מנהיגים בישראל להציג את האיום האיראני לישראל כ"קיומי" הייתה ונותרה בעייתית. ראשית, לאחר 67 שנות עצמאות, קיומה של ישראל כמדינה אינו נתון עוד בספק. שנית, יחסיה של ישראל עם שכניה הם מורכבים ורבי-פנים ולא ניתן לראות אותם רק דרך הפריזמה האיראנית. שלישית, ניתן לצפות כי איראן, שלה יש קשרים הדוקים עם הקהילות השיעיות הגדולות בלבנון, בעיראק ובמקומות אחרים במזרח התיכון (למשל בכמה ממדינות המפרץ), תשאף להדק את הקשר עם קבוצות אלה.

ולבסוף, לפחות חלק מן הצעדים שאיראן נקטה בתחום הביטחוני, ובכלל זה בתחום הגרעין, היו, כך נראה, בעלי אופי הגנתי, ולא היה להם קשר דווקא לישראל. כך, למשל, לאחר שב-2002 ארה"ב תייגה את עיראק, איראן וצפון קוריאה כחלק מ"ציר הרשע", וב-2003 פלשה לעיראק כדי לשנות את המשטר בה, לא היה זה מפתיע ששתי ה"חברות" הנותרות ב"ציר" – איראן וצפון קוריאה – ניסו לחזק את ביטחונן באמצעים אחרים פרט לריבונות, שהייתה למרמס בעיראק. במילים אחרות, הטיעון של ראש הממשלה נתניהו כי "השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה", כמו גם אמירות דומות של מנהיגים ישראליים נוספים, כמו הנשיא שמעון פרס, מאדריכלי תכנית הגרעין של ישראל, כי לעולם אין ברירה אלא להשוות את האיום שמציב איראן לזו של גרמניה הנאצית לפני מלחמת העולם השנייה, היו מופרזים.

בעיה נוספת עם השיח הקיומי ביחס לאיראן, שהלך והשתרש בישראל, הייתה ההשפעה המשתקת שלו מבית. עיתון "הארץ" בדק ומצא כי בנאומיו בפני העצרת הכללית של האו"ם במהלך התקופה 2009—2014 הזכיר ראש הממשלה נתניהו את איראן 167 פעמים, הרבה יותר מאשר "שלום" (106 פעמים) ו"הפלסטינים" (59 פעמים). אכן, בזמן שמנהיגים ישראלים וחלקים גדולים מהציבור בארץ דנו והתווכחו בסוגיה האיראנית – כולל שימוש במונחים "קיומיים" – נושאים ובעיות אחרות שעמדו בפני ישראל, ובהם כאלה שניתן לראותם כהרי גורל, נדחקו לקרן זווית.

כאן בדיוק טמונה ההבטחה של ההסכם בין המעצמות לאיראן בנושא הגרעין. אם יעלה יפה, ההסכם עשוי לגרום לכך שהסוגיה האיראנית תחדל להיות בעלת אופי קיומי בפוליטיקה בישראל, דבר שיאפשר דיון מאוזן יותר במדיניות כלפי הפלסטינים. אף כי אלה עשויות להיות חדשות רעות עבור ראש הממשלה נתניהו ותומכים אחרים של המדינה הדו-לאומית ההולכת ונבנית במרץ בישראל/פלסטין, הדבר עשוי לבשר טובות עבור אלה התומכים במדינת לאום ישראלית בגבולות 1967 שנהנית מלגיטימציה בין-לאומית וחיה בשלום עם שכניה.

אך גם מול איראן יש בהסכם הגרעין סיכוי לשינוי. ישראל ואיראן תוכלנה לאמץ גישה פרגמטית של הכרה הדדית, גם אם לא פורמלית, באינטרסים של כל אחת מהן במזרח התיכון. האינטרסים הללו אינם סותרים בהכרח; שתי המדינות ירוויחו מעט ויפסידו הרבה מהיחלשותן והתפוררותן של עיראק וסוריה, מעלייתם של שחקנים לא-מדינתיים "טורפים" כגון המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה, ומן ההתערבות הצבאית המסיבית של כוחות חיצוניים באזור.

אחרי עשורים של חשש הדדי, איבה ורטוריקה לוחמנית בין ישראל ואיראן, ייתכן שהגיעה העת לחפש אחר נוסחה שיש בה כדי להבטיח את האינטרסים של שני הצדדים.

מאמרים נוספים