16.09.2011 מאמר מאת שאול אריאלי
 

ישראל והפלסטינים לאחר ספטמבר: אותה דילמה בתנאים גרועים יותר

לישראל מזומנת בקרוב פגישה עם המציאות: האם הסיכון הטמון בהסדר קבע בפרמטרים של קלינטון-אנאפוליס-אובמה גדול יותר מהמשך הסטטוס-קוו? המהלך הפלסטיני בספטמבר מחזיר את הדילמה המוכרת אך בתנאים גרועים יותר לישראל.

ניתן להניח כי מאמצי השליחים הבין-לאומיים למצוא נוסחת פשרה בימים שנותרו עד הגשת הבקשה הפלסטינית להכרה במדינה ייכשלו, בשל הפער המהותי בעמדות הצדדים (אשר הוביל מלכתחילה למהלך הפלסטיני). נתניהו הודיע כי הוא מוכן לכל שדרוג במעמדו של אש"ף למעט מדינה, הגדרה שהוא פועל נגדה מאז נבחר לראשונה ב-1996, עת הכריז כי "מדינת אש"ף שתושתל 15 ק"מ מחופי תל אביב היא איום קיומי על ישראל" והבטיח להביא לביטולם של הסכמי אוסלו. עבאס, לעומת זאת, מבקש להמשיך את הקו שאומץ על ידי אש"ף מאז 1988, והוא הקמת מדינה פלסטינית בקווי 1967 באמצעות מאבק מדיני, לאחר שהמאבק המזויין והטרור נכשלו במטרתם להחריב את מדינת ישראל ולהקים את פלסטין במקומה.

למרות שאיננו יודעים מה תהיינה תוצאותיה של הפניה הפלסטינית לאו"ם, ניתן כבר לשרטט שתי מגמות עיקריות שתתקיימנה במקביל. הדומיננטיות של כל אחת מהן תשתנה מדי פעם, אולם שתיהן מובילות לתוצאה אחת. האחת מניחה כי כל עוד עומדת בפני הפלסטינים האפשרות לחדש את המו"מ תחת תנאיה ועמדותיה הנוכחיות של ישראל, הם יבחרו ככלל לנהל את מאבקם בחצר הבינלאומית ובמוסדות האו"ם. כאן ראוי להעיר כי לפלסטינים שמורה הזכות להגיש בקשה זו יותר מפעם אחת, בדומה לישראל שהתקבלה כחברה באו"ם רק בפנייתה השנייה. בפניות נוספות יונח קושי גדול לפתחה של ארה"ב להמשיך ולהטיל וטו במועצת הביטחון במחיר ערעור היחסים עם העולם הערבי החווה גל שינויים אדיר. תרחיש זה הוא של תהליך כמעט דטרמיניסטי, שיביא בסופו להכרה במדינה פלסטינית ואף לחברותה באו"ם.

עוצמתה והשפעתה של המגמה השניה מותנות במהות ההחלטה שתתקבל באו"ם בעתיד הקרוב. ככל שזו תהיה "פרו-פלסטינית" ורחבה יותר היא תיצור פלטפורמה גדולה ונוחה יותר לכל השחקנים הפנימיים והחיצוניים שירצו להשתמש בה כנגד ישראל. הכרה במדינה פלסטינית תטיל אמנם מגבלות גם עליה, אך חברותה של פלסטין בבית הדין הבין-לאומי, למשל, תשמש כלי מיידי ואפקטיבי ביותר לתבוע את ישראל על הקמת ההתנחלויות או על פעילות צה"ל בשטחים. ניתן להעריך שככל שהשחקנים החיצוניים יבקשו להתעמת עם ישראל כך הפלסטינים ישתדלו לשמור על הצבע הלבן של ה"אינתיפאדה המדינית". מהלכים פוטנציאליים של ארדואן, הלחץ של ההמונים במצרים ותסיסה בירדן עלולים להביא לפִתחה של ישראל מלחמת התשה ארוכה ושונה ממה שידעה, ואף למופעים של הסלמה. מנגד, אם שחקנים אלה ירוסנו על ידי ארה"ב, אירופה וישראל, הפלסטינים יצטרכו לפעול עצמאית בשטח כדי לשמור את המומנטום של המהלך המדיני. בהיעדר תוצאות, ובלחצם של חמאס וארגוני הטרור הנתמכים על ידי סוריה ואיראן, הפעילות הפלסטינית עלולה לגלוש לאלימות במהירות.

תגובות ישראליות שלא בכיוון חידוש המו"מ אלא בדפוסים של "סיפוח" גושי ההתנחלויות, גל בנייה מאסיבי, שימוש נרחב בנשק חם והיעדר שליטה על הטרוריסטים של "תג מחיר", עשויות רק להחריף ולהאיץ את המגמות הללו. ביטול הסכמי אוסלו בידי ישראל ייטול באחת את הלגיטימציה והבסיס המשפטי שעדיין מאפשר את הנוכחות הצבאית הישראלית בגדה ואת המשך קיומן של ההתנחלויות, וישחק כבומרנג נגד ישראל.

שתי המגמות הללו ידחפו הן את הקהילה הבין-לאומית הן את הציבור בישראל להתערב ולהשמיע את קולם כדי למצוא נוסחה זמינה לחידוש המו"מ בין ישראל לפלסטינים. אלא שבנסיבות אלה ניתן לקבוע כמעט בוודאות שהפרמטרים לניהול המו"מ יהיו קרובים יותר לעמדה הפלסטינית הנוכחית מאשר לזו הישראלית.

אין זה משנה כי לישראל אין חלק בתהליכים העוברים על העולם הערבי והיא איננה אחראית למגלומניה של אחמדינג'אד וארדואן. ישראל תיאלץ להתייצב מחדש בפני השאלה העומדת מולה כבר עשור: האם הסיכון הטמון בהסדר קבע, בפרמטרים הידועים של קלינטון-אנאפוליס-אובמה, גדול או קטן יותר מהסיכונים שאנו לוקחים במדיניות הנוכחית, ובראשם בידודה הגובר של ישראל בזירה הבין-לאומית, פגיעה בלגיטימציה שלה, פגיעה בהסכמי השלום עם ירדן ומצרים, אובדן הברית עם טורקיה, וכרסום מערכת היחסים עם בת הברית החיונית לה כל כך, ארצות הברית.

 
שתף מאמר זה