28.12.2013 מאמר מאת נמרוד הורביץ
 

יש פרטנר למלחמה בטרור אבל אין פרטנר לשלום

משה יעלון מרצה ללא לאות נגד המשא ומתן עם הפלסטינים. הוא אף סומן על ידי האמריקאים כמי שאינו מעוניין להגיע להסדר קבע. מקומם שיעלון, המכיר את שתוף הפעולה שבין מערכות הביטחון הישראלית והפלסטינית, מתעלם ממנו ועושה הכל להכשיל את המשא ומתן.
לפני ימים אחדים חזר שר הביטחון, משה בוגי יעלון, על המנטרה השחוקה שאין לישראל פרטנר פלסטיני. בהרצאה בפני פורום של אנשי עסקים הוא הצהיר: "אל תשלו את עצמכם, אין לנו פרטנר פלסטיני להסכם שתי מדינות". מזה שנים רבות מנהל יעלון מאבק נגד המשא ומתן עם הפלסטינים. לשיטתו, המשא ומתן הוא סיבת הטרור. יעלון גם מקיף עצמו ב"מומחים" שמטרתם להכפיש את הציבור הפלסטיני, ובמשתמע, לחזק את העמדה לפיה אין עם מי לדבר. דוגמה ל"מומחה" שכזה הוא תת-אלוף (במיל') יוסי קופרווסר שהצטרף למשרד לעניינים אסטרטגיים בראשות יעלון בשנת 2011 ומאז הוא מסביר מעל בימות שונות מדוע הפלסטינים מטפחים שנאה כלפי ישראל.
 
סביר להניח שהמחקרים שאנשיו של קופרווסר עושים הם מדויקים. מערכת החינוך הפלסטינית, למשל, אכן עוסקת בפרופגנדה מעוותת ומכוערת נגד ישראל. אולם קופרווסר עושה מה שתועמלן יודע לעשות – בוחר את העובדות שנוחות לו ומוציא אותן מהקשרן הרחב יותר, ובתוך כך הוא גם מעוות את המציאות. שכן, אמנם מערכת החינוך הפלסטינית עוסקת בתעמולה אנטי-ישראלית, אולם כוחות הביטחון הפלסטיניים מגִנים על ישראל מפני טרוריסטים פלסטינים. מן המפורסמות הוא שכוחות הביטחון הפלסטיניים משתפים פעולה בשנים האחרונות עם מערכת הביטחון הישראלית כדי למגר טרור פלסטיני. אם יש לנו פרטנר פלסטיני למלחמה נגד הטרור, מדוע שלא נשב איתו לשולחן המשא ומתן ונברר אם יש לנו גם פרטנר לשלום?
 
יעלון וקופרווסר (צילום מסך: יוטיוב)
 
התנגדותו המוצהרת של יעלון למשא ומתן והסיוע המובלע שהוא מקבל מאנשים כמו קופרווסר עומדים בסתירה לדעה הרווחת בדרג המקצועי של מערכת הביטחון. עדות לכך יש בהצהרות של ששת ראשי השב"כ בסרט הדוקומנטרי "שומרי הסף". בעוד יעלון וקופרווסר צובעים בשחור כל ניסיון הידברות מציג בסרט אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר ואיש הליכוד בהווה, את הקביעה הבאה: "לא מייצרים שלום בשיטות צבאיות. שלום אתה חייב לבנות על מערכת אמון, אחרי מהלכים צבאיים או בלעדיהם. כמי שמכיר את הפלסטינים היטב אני טוען שלא צריכה להיות בעיה לייצר אתם מערכת אמיתית של יחסי אמון".
 
דיכטר וחמשת ראשי השב"כ הנוספים סבורים שניתן – וחשוב – ליצור יחסי אמון עם הפלסטינים וכי מן ההכרח שמדינת ישראל תשב איתם לשולחן המשא ומתן. לדיכטר, כמו לרבים מאנשי מערכת הביטחון ולרבים מתומכי תהליך השלום בישראל, ברור שהמשא ומתן עם הפלסטינים יהיה קשה, וסביר להניח שהוא ייכשל בסבבים הראשונים, אולם בה בעת גם ברור להם ששלום עם הפלסטינים הוא אינטרס אסטרטגי של ישראל וכי חייבים להתמיד בניסיונות להשיג אותו.
 
ראשי השב"כ אינם משלים את עצמם. הם יודעים שניגודי האינטרסים בין ישראל לפלסטינים, החשדנות ההדדית והאיבה שטופחה על ידי שני הצדדים הם מכשול עצום למשא ומתן. ודאי שיש להם גם דעה מה צריכות להיות הדרישות הביטחוניות של ישראל ועל מה ישראל יכולה להתפשר. ההבדל בינם לבין יעלון הוא שהם סבורים שצריך להגיע למשא ומתן עם תביעות ביטחוניות ברורות ואילו יעלון מנצל את התביעות הביטחוניות כדי לא להגיע כלל למשא ומתן.  
 
יעלון, אורי אריאל ויתר הפוליטיקאים בימין הקיצוני אינם מפחדים מכישלון השיחות עם הפלסטינים. הם מפחדים מהצלחתן. הצלחת השיחות פירושה פשרה, ופשרה תחייב את ישראל לפרק התנחלויות. אולם פירוק התנחלויות הוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור" עבור יעלון ואנשי הימין התומכים בו, שכבר ויתרו על הציונות המדינית ויצרו לעצמם תפיסה פוסט-ציונות מדינית המעדיפה סמלים כגון אדמה על אינטרסים ביטחוניים.
 
לא בכדי רואים קרי ואנשי צוותו את יעלון כמי שמגיע למשא ומתן שלא בתום לב. לא רק שהם יודעים שמרבית הצמרת הביטחונית של ישראל חולקת על תפישתו הביטחונית, קשה להשתחרר מהתחושה שהוא מעדיף להתרפס לפני מצביעי המרכז של הליכוד, שביניהם יש מתנחלים רבים, מאשר לשרת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל. קשה לנהל משא ומתן עם פוליטיקאי שפועל למען האינטרסים האישיים שלו על חשבון האינטרסים הלאומיים שהוא אמור לייצג. 
 
שתף מאמר זה