21.06.2017 מאמר מאת יוני מנדל
שחקני הילאל אל-קודס במשחק הגמר (תמונה: דף הפייסבוק של הקבוצה)
שחקני הילאל אל-קודס במשחק הגמר (תמונה: דף הפייסבוק של הקבוצה)    

כדורגל פלסטיני: מה שאסור לספר לאזרחי ישראל

העונה הסדירה בליגה הפלסטינית בכדורגל נמשכת על פני עשרים ושניים משחקים. מתוכם סוקרה בתקשורת הישראלית דקה אחת בלבד של "טרור". אולם סיפורו של הכדורגל הפלסטיני, ושל החיים הפלסטיניים, אינו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו

לפני כחודש הסתיימה העונה של ליגת העל הפלסטינית בכדורגל בגדה המערבית. קבוצת הילאל אל-קודס, המכונה אוּסוּד אל-קודס (אריות ירושלים) ומעלה את אל-קודס (ירושלים) על ראש שמחתם של הפלסטינים, זכתה באליפות. הקבוצה הוקמה בשנת 1972 וזו הפעם השניה שבה היא זוכה בתואר הנכסף.

הילאל אל-קודס היא הרבה יותר מקבוצת כדורגל. היא אגודת ספורט פלסטינית ירושלמית ותיקה, המקדמת ענפי ספורט שונים, לרבות פינג-פונג, קראטה ואגרוף, וסיסמתה היא "פיתוח, אימון והצטיינות עבור הנוער הירושלמי". משרדיה ממוקמים ממש מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, וקבוצת הכדורגל שלה משחקת באצטדיון פייסל אל-חוסייני בא-ראם, צפונית מזרחית לירושלים. שכונה זו נותקה מהעיר באמצעות חומת הפרדה ורבים מאנשיה הם תושבי ירושלים – עיר שזה עתה חגגה "חמישים שנות איחוד".

 

בשנה שעברה פתחה הילאל אל-קודס את העונה ברגל שמאל ונחלצה מירידה בליגה בשלבים מאוחרים של העונה, הודות למספר שינויים דרמטיים. הקבוצה שחררה בזמנו רבים מכוכביה והחלה להסתמך על צעירים פלסטינים מקומיים ועל מספר שחקנים פלסטינים אזרחי ישראל.

השנה הנוכחית כבר הייתה בסימן שינוי. הילאל אל-קודס צירפה לשורותיה מספר שחקנים מצוינים, לרבות תאמר סיאם ומוחמד דרוויש, החלה את העונה ברגל ימין וזכתה באליפות בזכות ולא בחסד. לקבוצה יש יותר ניצחונות מכל קבוצה אחרת בליגה, ואת יחס השערים הטוב ביותר. לקבוצה הירושלמית יש כעת גם אחריות פלסטינית גדולה על כתפיה: היא עשויה להיות הקבוצה היחידה שתייצג את פלסטין בליגת האלופות האסייתית, אחרי שפיפ"א החליטה כי כנראה רק קבוצה אחת – אלופת הגדה – תשתתף, ולא אלופת הגדה וזוכת הגביע, כפי שהיה בעבר.

חגיגות האליפות התקיימו אחרי ש"אריות אל-קודס" הבטיחו את הזכייה בניצחון 2-1 על א-דאהרייה. כשבוע לאחר מכן קיבלו שחקני האלופה הירושלמית את הגביע מידיו של יו"ר ההתאחדות הכדורגל הפלסטינית, ג'יבריל רג'וב, בטקס ההכתרה. בהמשך הגיעו גם טלפונים מחו"ל – נשיא פיפ"א, ג'יאני אינפנטינו, התקשר לברך על הניצחון, אמר כי מדובר בהוכחה נוספת ל"המשך הפיתוח הספורטיבי של המועדון", ואיחל לקבוצה הצלחה בליגת האלופות באסיה.

 

ובתקשורת הישראלית – דממה. קבוצת הכדורגל הפלסטינית הירושלמית עטורת ההישגים קיימת אצלנו בהקשר אחד בלבד: טרור.

ולחדשות בהרחבה. בסוף השנה שעברה עמדו שחקניה של הילאל אל-קודס דקת דומייה לפלסטיני תושב ירושלים שביצע פיגוע בגבעת התחמושת ורצח שוטר ואישה מבוגרת. מהמועדון נמסר בזמנו כי מדובר ביוזמה של האוהדים שנעשתה במפתיע, וכי המועדון הורה לכל אוהדיו להסיר את תמונת האירוע מהרשתות החברתיות.

הסיפור התפשט כאש בשדה קוצים וסוקר בבולטות רבה בתקשורת הישראלית: "מזעזע: שחקנים עמדו דקת דומייה לזכרו של מחבל", נכתב באתר הספורט ONE; "ההסתה חוגגת: שחקני כדורגל ממזרח ירושלים עם כרזה המהללת את המחבל", נכתב ב-YNET; "בין התומכים במחבל שביצוע את פיגוע הירי בירושלים – מורה ומנהל", סיפרה הכותרת ערוץ 2 לכתבה בנושא; "לפרק קבוצה שעמדה דקת דומייה לזכר מחבל", נכתב ב-NRG; ו״קבוצת כדורגל ממזרח ירושלים מתאבלת על מחבל״, הכריזו בערוץ 20. האזכור הראשון לדקת הדומייה לא נמצא באתר חדשות אלא באתר PMW ("מבט לתקשורת פלסטינית"), ובו תרגום של כתבה שפורסמה באתר הפלסטיני אל-משרק.

נראה, אם כן, כי מדובר בסיפור הישראלי המוכר: עוד אתר פופולרי של "מומחים לערבים", שרואה את הפלסטינים דרך כוונת הסכסוך, מצליח למכור סיפור עסיסי לתקשורת הישראלית, וזו קופצת על הקופון כמוצאת שלל רב.

מקרה הבוחן הזה מדגים כיצד אנו מקבלים חשיפת יתר למושגים כמו "הטרור הפלסטיני", אך מעט מדי חשיפה לחיים הפלסטיניים עצמם. הנתונים מדברים בעד עצמם: העונה הסדירה בליגה הפלסטינית בכדורגל נמשכת על פני 22 משחקים שהם 1,980 דקות של משחק לכל קבוצה במהלך עונה. מתוך אותן 1,980 דקות חשפה התקשורת הישראלית עבור אזרחי ישראל דקה אחת בלבד מתוך אותה עונה, דקה שבה לא שיחקו כדורגל.

בהקשר של ה"עולם הערבי" בכלל ושל "סיקור השטחים" בפרט מצליחה התקשורת הישראלית פעמים רבות מדי לעשות את הבלתי ייאמן, ומספרת לנו בהרחבה על מה שמחזק את הנחות המוצא שלנו בלבד: אין פרטנר, הפלסטינים בוחרים בטרור, אין שטחים כבושים, אין כיבוש אלא רק "שטחים", וכיוצא באלה. מנגד, היא מטשטשת, שלא לומר מעלימה, את הדבר המפחיד הזה שנקרא "חיים" בצד השני.

מסתבר שלמרות הסכסוך ולמרות הכיבוש, למרות המצור ולמרות הייאוש, הפלסטינים הם בני אדם שחיים, אוהבים, כועסים, יורדים ליגה וזוכים באליפות. זה כנראה מידע מפתיע, שמייצג את רוב רובם של הפלסטינים, עליהם אנו לא קוראים ולא שומעים; אנשים שמבקשים לנהל אורח חיים נורמלי במציאות לא נורמלית, לצאת לעבודה, להירשם ללימודים ולשחק כדורגל.

לכן, אל תתפלאו אם בעונת 2016/2017 של ליגת הכדורגל הפלסטינית נחשפתם לעשרות כתבות על קבוצת כדורגל התומכת בטרור, אבל קראתם אולי כתבה אחת בלבד שמספרת לכם מי זכתה באליפות.

 
שתף מאמר זה