23.03.2017 מאמר מאת שמוליק לדרמן
כרזות בחירות, 2009 (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
כרזות בחירות, 2009 (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)    

כיצד הפך הציבור הישראלי לשמאל קיצוני

למרות הדמוניזציה של השמאל בישראל, בשני העשורים האחרונים עבר הציבור הישראלי שינוי רדיקלי. לראשונה מאז 1967 הוא עשוי לקבל מתווה של הסדר המעוגן בקונצנזוס ובחוק הבינלאומי, שעליו עשויים להסכים גם הפלסטינים

לאחרונה נערך סקר משותף של מרכז שטיינמץ למחקרי שלום והמרכז הפלסטיני למדיניות ומחקרי דעת קהל בנושא עמדות ישראלים ופלסטינים לגבי מתווה הסדר הקבע האפשרי. הסקר הציג ״חבילת הסדר״ המבוססת על סבבי המשא ומתן בין ישראלים לפלסטינים בעבר, ועיקרה: הכרה הדדית בין ישראל לפלסטין, מדינה פלסטינית מפורזת בגבולות 67, סיפוח של חלק מגושי ההתנחלויות לישראל במסגרת חילופי שטחים שווים בגודלם, והפיכת מערב ירושלים לבירת ישראל ומזרח ירושלים לבירת פלסטין, כשהרובע היהודי והכותל יישארו תחת ריבונות ישראל. לפליטים הפלסטינים תהיה זכות שיבה למדינה הפלסטינית; כמאה-אלף מתוכם יחזרו לישראל במסגרת איחוד משפחות והשאר יפוצו.

48% מהישראלים (41% מהיהודים ו 88% מהערבים אזרחי ישראל) ו-42% מהפלסטינים בשטחים תמכו בהסדר זה.

בסקר הוצעו גם ״תמריצים״ כדי לבחון אילו גורמים משפיעים במיוחד על תפיסות שני הצדדים באשר להסדר אפשרי. כך למשל, 40% מהיהודים הישראלים שהתנגדו להסדר היו מוכנים לשנות את דעתם אם הוא יכלול גם פיצוי לפליטים היהודים ממדינות ערב. 34% היו מוכנים לשנות את דעתם אם הפלסטינים יכירו בקשר ההיסטורי והדתי של היהודים לארץ ישראל, ואחוז דומה היה מוכן לשנות את דעתו אם ההסדר יכלול הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית ואם יהיה חלק מהסדר שלום כולל עם מדינות ערב.

סביר להניח כי לפחות חלק מהתנאים הללו ייכלל בהסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים, כך שלמעשה רוב בציבור היהודי-ישראלי, וודאי שבציבור הישראלי כולו, עשוי לתמוך בהסדר כזה. העמדות הללו עלו גם בסקרים קודמים שנערכו על עמדות הציבור הישראלי. הן חשובות מאוד להבנת התהליך שהתרחש בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים בכל הנוגע לאפשרות סיום הכיבוש הישראלי בשטחים.

רבים אינם זוכרים זאת עוד, אך הסכם אוסלו לא דיבר כלל על הקמת מדינה פלסטינית, שלא לדבר על חזרה ישראלית לגבולות 1967. רבין התנגד במפורש עד יום מותו לרעיונות אלו, ולפי הערכות שונות הניח שהמתווה הסופי של הסדר בין ישראלים לפלסטינים יכלול אוטונומיה פלסטינית על כ-50-70 אחוזים מהשטחים. אהוד ברק סיים את ועידת קמפ דייויד בקיץ 2000 עם ההצעה הנדיבה הידועה של החזרת כ-90% אחוז מהשטחים לפלסטינים. רק מתווה קלינטון בדצמבר 2000 והצעות אולמרט ב-2008 התקרבו לקונצנזוס הבינלאומי הקיים מאז 1967 על הסדר בגבולות הקו הירוק עם שינויי גבול מזעריים ומוסכמים. רוב הישראלים, אם כן, עומדים כיום לא רק הרחק משמאל לרבין ולפרס, אלא גם הרחק משמאל לברק בסיום ועידת קמפ דייויד.

העובדה הזו, כמובן, לא מתיישבת עם הנרטיב המקובל על התזוזה החדה ימינה בקרב הציבור הישראלי בעשורים האחרונים. בנרטיב הזה יש כמובן הרבה מן האמת: הרוב המכריע של הציבור היהודי-בישראל מזהה את עצמו עם המרכז והימין, ולא עם השמאל. אי האמון של יהודים ישראלים בפלסטינים הוא גבוה מאוד, וכמחצית מהיהודים הישראלים תומכים בטרנספר של הפלסטינים מישראל. במובנים אלו ואחרים בהחלט ניתן לדבר על מעבר, אולי אפילו חד, של הציבור הישראלי ימינה. אולם מבחינת העמדות ביחס למתווה הסדר הקבע, רוב הציבור הישראלי עומד היכן שרק השמאל הקיצוני בישראל עמד לפני כעשרים שנה.

גם הנושא והנותן הפלסטיני התקרב לישראל. בשנת 1988 קיבלה ההנהגה הפלסטינית באופן רשמי את הקוצנזוס הבינלאומי על הסדר בגבולות 1967. במהלך המשא ומתן עם ישראל בשנים שחלפו מאז הביעה ההנהגה הפלסטינית את נכונותה לוויתורים מעבר לכך, כגון קבלת סיפוח ישראלי של גושי התנחלויות בהיקף של כשני אחוזים משטח הגדה תמורת חילופי שטחים שווים, סיפוח הרובע היהודי בירושלים והכותל וחזרת מספר סמלי בלבד של פליטים פלסטינים לתחומי ישראל.

מהסקר עולה כי דעת הקהל הפלסטינית בעניין זה היא פחות או יותר תמונת ראי של דעת הקהל הישראלית: בעוד הפלסטינים בשטחים אינם מאמינים במוכנותה של ישראל להסדר, רובם מוכנים למתווה המוצע אם יכלול תמריצים כגון הכרה בקשר ההיסטורי והדתי שלהם לפלסטין, שיקום הפליטים ממחנות הפליטים בשטחים, תנועה חופשית בין המדינות ואפשרות עבודה בישראל. כפי שמסכמים זאת עורכי הסקר: ״בשני הצדדים, מחוות של הכרה סמלית בקשר ההיסטורי, בזהות ובחוויה ההיסטורית הן מהגורמים רבי העוצמה ביותר בהנעה לתמיכה בחבילת ההסדר״.

בניגוד להנחותיהם של נושאים ונותנים ישראלים, מרבין ופרס דרך ברק ועד אולמרט, הציפיה לוויתורים משמעותיים נוספים של הפלסטינים מעבר למה שמיוצג בהסדר המוצע שיקפה מלכתחילה עיוורון למרחב הפשרה הפלסטיני והסתמכות על פער העוצמה ממנו נהנית ישראל (כמו גם על הגיבוי האמריקאי), יותר משהייתה הערכה ריאלית של המציאות. במובן זה עברה ישראל שינוי רדיקלי בשני העשורים האחרונים.

לראשונה מאז 1967 עשוי רוב הציבור היהודי-ישראלי לקבל מתווה של הסדר המעוגן בקונצנזוס הבינלאומי ובחוק הבינלאומי, שעליו עשויים להסכים גם הפלסטינים. הצלחת הדמוניזציה של השמאל והפלסטינים בישראל, מראית העין של הצלחתו של הימין לבסס את ההתנחלויות בשטחים ונטייתו של השמאל לא להכיר בשינויי עומק מסוג זה, כל אלהה אינם משנים עובדה מהותית זו.

 
שתף מאמר זה