06.09.2018 מאמר מאת מערכת האתר
נמל העיר הייקו (תמונת פלזמה: הנשיא ריבלין ושגריר סין בישראל, קובי גדרון, לע"מ)
נמל העיר הייקו (תמונת פלזמה: הנשיא ריבלין ושגריר סין בישראל, קובי גדרון, לע"מ)    

כיצד תושפע ישראל מכניסתה של סין למזרח התיכון?

בחודש יוני 2018 נערך, ביוזמת הפורום לחשיבה אזורית, כנס על התרחבות הנוכחות הכלכלית של סין במזרח התיכון, לרבות בישראל.
האם ישתמשו הסינים ב"כוח רך" כדי להשפיע על יחסי ישראל ומדינות ערב?

נוכחותה של סין במזרח התיכון (וגם באפריקה, בדרום אסיה ובמזרח אירופה) מתרחבת בקצב מהיר, אך בינתיים לא התרחב מעגל החוקרים העוסקים ביחסים בין סין לבין מדינות האזור. אחת הסיבות לכך היא שבמקרים רבים המעורבות של סין באזור אינה תואמת את ההגדרה המקובלת של המושג "מעורבות" – סין כמעט שאינה מספקת תמיכה צבאית או סיוע כלכלי לממשלות או לקבוצות המתנגדות לשלטון, ולעתים רחוקות היא מביעה תמיכה באחד הצדדים בסכסוכים מקומיים (וכשהיא עושה זאת, אין לכך בדרך כלל השלכות מעשיות). סין גם אינה מצהירה במפורש על האינטרסים הפוליטיים שלה, ולמעשה, אפשר להגדיר את מדיניות החוץ של סין – מדיניות של "אי־התערבות". סין משתמשת במה שאנחנו מכנים "כוח רך", בעיקר כוח כלכלי, בהשקעה בפרויקטים משותפים וברכישת נכסים.

היום אנו מתלבטים אם "הכוח הרך" של סין והשפעתה הכלכלית עשויים להתפשט גם לתחום הפוליטי. קובץ המאמרים הזה יציג את הדעות החדישות ביותר שהובעו בכנס. מאמרו של דן קטריבס מציג את המצב הכלכלי המשתנה באזור, ומציג כמה הזדמנויות לשיתוף פעולה עם שכנינו במדינות ערב העולות מנוכחותה הכלכלית של סין באזור. המאמר של אהוד גונן עוסק בהשקעות הסיניות בתשתיות מסחריות, והוא מציין כמה מהסיבות לחששן של מדינות באזור מאיבוד השליטה בנכסיהן. מאמרו של פרופ' אהרן שי מתאר את התהליך שהביא לתכנון יוזמת "דרך המשי החדשה", ומציג את היוזמה במבט חדש. המאמר של סאם צ׳סטר (באנגלית), דן בשינויים ביחסן של סין ושל חברות סיניות לגבולות מדיניים במזרח התיכון, וטוען שהוא מתרחק משיטתה המקורית של סין לראות בכל מדינה ישות נפרדת.  

 

הקדמה

קייטי וקסברגר

המחקר על אודות המזרח התיכון בישראל מושפע, כמובן, מהתמורות הפוליטיות והמדיניות באזור, בכלל, ומהתמורות במעורבותן של מעצמות באזור, בפרט. עד העת האחרונה הייתה ארצות הברית המעצמה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על מקומה של ישראל במזרח התיכון. בזכות התמיכה הכלכלית והצבאית העצומה המגיעה כל שנה מוושינגטון ישראל מחזיקה בצבא החזק ביותר באזור, ובעיני רבים מתושבי מדינות ערב וממשלותיהם היא נחשבת שלוחה מערבית. התפקיד המרכזי שארצות הברית מילאה וממלאת בהיסטוריה הצבאית והכלכלית של ישראל הוביל במרוצת השנים את חוקרי האזור, ובהם גם חוקרי סוגיות הקשורות ליחסי ישראלים-ערבים, להביא בחשבון גם את התמורות במדיניות הפנים של הממשלים האמריקאיים, וגם את השינויים במדיניות החוץ האמריקאית.

ההשפעה האמריקאית על המחקר רחבה, ומגיעה עד יסודותיה של המערכת האקדמית עצמה – ואפשר אף לומר שהתפתחות תחום הדעת של לימודי המזרח התיכון כפי שהתגבש בישראל במחצית השנייה של המאה ה־20, קשורה קשר עמוק להתפתחות אותו תחום דעת באוניברסיטאות, במכוני מחקר ובקבוצות חשיבה (Think Tanks) בארצות הברית.

ארצות הברית, כמובן, אינה המעצמה היחידה שקנתה לה אחיזה באזור, והשפעותיהן של רוסיה ושל מדינות מערב אירופה, של ההגות הקולוניאלית והפוסט־קולוניאלית, וכן של יצירתם של מבנים פוליטיים עכשוויים, ניכרות זה מכבר בנוף הפוליטי, הכלכלי והאקדמי בישראל. אולם עד עתה היו עיניהם של חוקרי המזרח התיכון נשואות בעיקר מערבה, ונשאלת השאלה – מתי יוסט מבטם מזרחה?

 הנוכחות הסינית במזרח התיכון (וגם באפריקה, בדרום אסיה ובמזרח אירופה) מתרחבת בקצב מהיר, אך בינתיים לא התרחב מעגל החוקרים העוסקים ביחסים בין סין לבין מדינות האזור. אחת הסיבות לכך היא שבמקרים רבים המעורבות של סין באזור אינה תואמת את ההגדרה המקובלת של המושג "מעורבות" – סין כמעט שאינה מספקת תמיכה צבאית או סיוע כלכלי לממשלות או לקבוצות המתנגדות לשלטון, ולעתים רחוקות היא מביעה תמיכה באחד הצדדים בסכסוכים מקומיים (וכשהיא עושה זאת, אין לכך בדרך כלל השלכות מעשיות). סין גם אינה מצהירה במפורש על האינטרסים הפוליטיים שלה, ולמעשה, אפשר להגדיר את מדיניות החוץ של סין – מדיניות של "אי־התערבות". סין משתמשת במה שאנחנו מכנים "כוח רך", בעיקר כוח כלכלי, בהשקעה בפרויקטים משותפים וברכישת נכסים.

שתי יוזמות חדשות של סין צריכות לגרום לנו, קהילת החוקרים והמתעניינים, להיות ערניים לנוכחותה המוגברת באזור: היוזמה הראשונה היא ייסוד "הבנק האסיאתי להשקעה בתשתיות" (Asian Infrastructure Investment Bank – AIIB). הבנק הוקם בינואר 2016, וכיום הונו מוערך בכ־100 מיליארד דולר – שני שלישים מהונו של הבנק לפיתוח אסיה (Asian Development Bank – ADB ), וכמחצית מהונו של הבנק העולמי. הקמתו של ה־AIIB היא ניסיון של סין לקדם פרויקטים אזוריים בעצמה ולהשתחרר מכבליהם של הבנק העולמי ושל ה־ADB, שאינטרסים אמריקאיים ויפניים מובילים אותו. ב־AIIB בייג'ינג היא לא רק המייסדת, אלא גם המנהיגה ובעלת המניות הגדולה ביותר, ואחריה הודו ורוסיה. מצרים הצטרפה ל־AIIB בשלב מוקדם, והיא חברה מייסדת, וב־2016 הצטרפו אליו ישראל, איראן, ירדן, כווית, עומאן, קטאר, ערב הסעודית, טורקיה, איחוד האמירויות הערביות, ובחודשים האחרונים גם לבנון.

חברות בבנק הזה פירושה קבלה קלה של הלוואות לפרויקטים תשתיתיים ומסחריים, ואכן מדינות רבות במזרח התיכון מנצלות את ההזדמנות הזאת. ארצות הברית ויפן לא הצטרפו ל־AIIB, ואילו מדינות מערביות אחרות, כגון צרפת, אוסטרליה וגרמניה, הצטרפו אליו, לצד מדינות באסיה שיש להן סכסוכים טריטוריאליים עם סין, כגון וייטנאם והפיליפינים. AIIB נותן לסין הזדמנות לממן פרויקטים גדולים של הקמת תשתיות, לשלוט בהם שליטה חלקית ולהרוויח מהם, במיוחד במדינות שאין להם ההון הדרוש לממן יוזמות כאלה בעצמן.

 היוזמה השנייה של סין היא ״דרך המשי החדשה״, המכונה "יוזמת החגורה והדרך" (The Belt and Road Initiative – BRI). למרות תשומת הלב העצומה שקיבלה יוזמה זו בתקשורת ובאקדמיה, אין היא מוסד מאורגן כמו ה־AIIB. ה־BRI היא חזון של דרך משי מסחרית שתחבר בין סין לאירופה דרך שיתוף פעולה עם מדינות באסיה, במזרח התיכון ובמזרח אירופה, ותכלול רכבות מהירות, קווי משלוח ימיים וערי נמל. הרבה מהפרויקטים ימומנו בעזרת הלוואות מה־AIIB, וגם יאפשרו שיתוף פעולה עם חברות סיניות פרטיות. ה־BRI היא חזון ולא תוכנית קפדנית, ורבות מהשקעות התשתית החדשות של סין באזור יוחסו לתוכנית האב הזאת, אף על פי שאזורים רבים שסין השקיעה בהם אינם חלקים משמעותיים מדרך המשי החדשה (למשל, ישראל).

כמו במדינות אחרות באזור, ההשקעות הסיניות בישראל גדלו מאוד בשנים האחרונות. לסין יש היום 14 מיליארד דולר בהשקעות בישראל, 27 מיליארד דולר באיחוד האמירויות הערביות, 26 מיליארד דולר במצרים, 14 מיליארד דולר בטורקיה, 31 מיליארד דולר בערב הסעודית ו־27 מיליארד באיראן. ההשקעות גדלות בכל האזור, וההשקעה בישראל גבוהה מאוד ביחס לגודלה של המדינה ולגודל האוכלוסייה. סין מעוניינת בעיקר במגזר ההיי־טק הישראלי, ולדברי צחי הנגבי, השר לשיתוף פעולה אזורי, 13% מההשקעה בטכנולוגיה ישראלית מגיעים כיום מסין. יש חוקרים הטוענים כי עניינה של סין כאן קשור גם הוא ל־BRI וליצירת קשרים ברחבי האזור.

היום אנו מתלבטים אם "הכוח הרך" של סין והשפעתה הכלכלית עשויים להתפשט גם לתחום הפוליטי. בדצמבר 2017, לאחר הכרזת הנשיא טראמפ שירושלים היא בירת ישראל, הזמינה סין משלחת משותפת של ישראלים ופלסטינים כדי "למלא תפקיד פעיל ובונה בקידום יישובה של סוגיית פלסטין-ישראל". כמו כן, ב־10 ביולי התקיים מפגש השרים השמיני של פורום שיתוף הפעולה סין-מדינות ערב, ובו הסכימו המשתתפים להקים "שותפות אסטרטגית סינית־ערבית מכוונת לעתיד, לשם שיתוף פעולה כוללני ופיתוח משותף". נשיא סין שי ג׳ינפינג הבטיח 20 מליארד דולר בהלוואות וכ־106 מיליון דולר בסיוע כספי במסגרת מודל "נפט וגז פלוס" להחייאת הצמיחה הכלכלית במדינות ערב.

השיח האקדמי ופרשנות התקשורת הביעו חשש כי פרויקטים סיניים עולמיים אלו יאיימו על האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון. האמת, כמובן, הפוכה, שכן האינטרסים הסיניים והאמריקאיים במזרח התיכון חופפים לעתים קרובות, במיוחד כאשר סין נשענת יותר ויותר על נפט מהמזרח התיכון ועל מנגנון הביטחון האמריקאי המאפשר תנועה חופשית בים. עם זאת, מלחמת הסחר המתגברת בין ארצות הברית לסין יכולה, כמובן, להשפיע על האינטרסים האלה.

 הסקירה הקצרה הזאת הציגה רק כמה דרכים שבהן האזור שלנו משתנה בעקבות הנוכחות הסינית הגדלה. כדי לדון בהשפעות האפשריות של ההתפתחויות האלה על יחסים בין ישראל למדינות ערב ערך הפורום לחשיבה אזורית כנס, בשיתוף התאחדות התעשיינים, מכון היצוא, לשכת המסחר ישראל־אסיה ומרכז ישראל־אסיה. שלושת המושבים בכנס עסקו באינטרסים של סין באזור, בגשרים עסקיים פוטנציאלים ובכיוונים אפשריים של מעורבות פוליטית של סין באזורנו.

קובץ המאמרים הזה יציג את הדעות החדישות ביותר שהובעו בכנס. מאמרו של דן קטריבס מציג את המצב הכלכלי המשתנה באזור, ומציג כמה הזדמנויות לשיתוף פעולה עם שכנינו במדינות ערב העולות מנוכחותה הכלכלית של סין באזור. המאמר של אהוד גונן עוסק בהשקעות הסיניות בתשתיות מסחריות, והוא מציין כמה מהסיבות לחששן של מדינות באזור מאיבוד השליטה בנכסיהן. מאמרו של פרופ' אהרן שי מתאר את התהליך שהביא לתכנון יוזמת "דרך המשי החדשה", ומציג את היוזמה במבט חדש. המאמר של סאם צ׳סטר (באנגלית), דן בשינויים ביחסן של סין ושל חברות סיניות לגבולות מדיניים במזרח התיכון, וטוען שהוא מתרחק משיטתה המקורית של סין לראות בכל מדינה ישות נפרדת.  


קייטי וקסברגר היא עמיתה בפורום לחשיבה אזורית ותלמידה לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

 

מעורבות סין במזרח התיכון

דן קטריבס

 

העולם הכלכלי משתנה, מעצמות מאבדות מכוחן ואחרות צומחות ונעשות מרכזיות יותר. השינוי הכלכלי משפיע, כמובן, גם על מוקדי כוח פוליטיים בעולם. אם עד היום היה המזרח התיכון זירת התגוששות בין המערב לבין רוסיה וכוחות אסלאם פונדמנטליסטי למיניהם, היום מגיעים לאזור כוחות חדשים – בעיקר סין, ובמידה מועטה גם הודו ויפן. במזרח התיכון בימינו מתגוששות המעצמות הוותיקות ומעצמות החדשות, והאנרגיה ואספקת הנפט והגז ממשיכים להיות הנושאים המרכזיים המשפיעים על יחסן לאזור.

תוכנית "דרך המשי החדשה" שהשיק נשיא סין שי ג'ינפינג, היא תוכנית אב סינית שיש המשווים אותה לתוכנית מרשל האמריקאית, ועיקרה חיבור המעצמה הסינית לעולם המערבי האירופי בדרך הים ובדרך היבשה. ומכיוון שהמזרח התיכון הוא חלק בלתי נפרד מדרך המשי החדשה, כדי להבטיח את הפעלתה התקינה יהיו הסינים חייבים להיות מעורבים במה שקורה בו.

אולם המעורבות הסינית במזרח התיכון לא תהיה דומה למעורבות המעצמות הוותיקות. לסין תפיסת עולם שונה לחלוטין ודרך פעולה בין־לאומית האופיינית לה, והיא כבר הודיעה שאין בכוונתה להעתיק את דפוסי המעורבות המערבית. סין תשתמש בעוצמתה הכלכלית ותתרגם אותה להשפעה באזור, מתוך כוונה לייצב את המצב במזרח התיכון ולאפשר את הקמת דרך המשי החדשה ואת המעבר בה.

 כידוע, סין כבר מעורבת מעורבות עמוקה בכלכלה הישראלית. סין השקיעה השקעות גדולות בתשתיות (בנמל חיפה, בנמל אשדוד ובהרכבת הקלה בתל אביב), בטכנולוגיות מתקדמות, בחברות סטארט־אפ, בקרנות הון־סיכון, וגם במפעלים יצרניים, כגון "תנובה", "מכתשים אגן" ו"אהבה". אין ספק שסין נהפכה בשנים האחרונות לשחקן משמעותי בכלכלה הישראלית, ומי שמנסה לנתח את המעורבות הסינית הזאת חייב להבין שאין מדובר רק בקידום יחסים בילטרליים, אלא בחלק מתוכנית אב גדולה של הרחבת מעורבות סינית במזרח התיכון. ואם כך, יש מקום לחשוב באיזו מידה צריכה ישראל להיות מעוניינת להמשיך ולקדם מעורבות כלכלית סינית בתחומה.

נוסף על כך, מעבר ליחסים בין סין לישראל כדאי אולי לבדוק כיצד פועלת סין בארצות ערב השכנות לנו, ולנסות לנצל את המעורבות הכלכלית הסינית במזרח התיכון לקידום שיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה. סין יכולה למלא תפקיד חשוב בייצוב המשטרים הערביים במזרח התיכון וכלכלותיהם ובקירוב ישראל לשכנותיה. מעורבות חיובית כזאת יכולה להתבטא ביצירת מקומות עבודה ובניית תשתיות שיתרמו לצמיחה הכלכלית של המדינות, להבדיל ממעורבותן של מעצמות המערב ורוסיה, שלא הצליחה לקדם שיתוף פעולה אזורי בעל משמעות ולא תרמה לייצוב כלכלי של המשטרים במזרח התיכון.

 קידום מעורבות כלכלית של סין במזרח התיכון יכולה להועיל לכל הצדדים, אך אין ספק שבכל הקשור בישראל חייב כל מהלך להיות מתואם תיאום מלא עם ארצות הברית, שכן למרות הנסיגה האמריקאית ממזרח התיכון וכניסתה של סין לאזור, השותפה האסטרטגית המרכזית של ישראל היא עדיין ארצות הברית.

דוגמה מעשית לשיתוף פעולה כלכלי ולמעורבות סינית חיובית במזרח התיכון היא שיתוף הפעולה במצרים. כבר היום משתפות ישראל, מצרים וארצות הברית פעולה בתוכנית ה"קוויז" (Qualified Industrial Zones – QIZ), שבמסגרתה מפעלים מצריים באזורי תעשייה מוגדרים במצרים רוכשים תשומות מישראל ויכולים לייצא את תוצרתם לארצות הברית ללא מכס. שיתוף הפעלה הזה קיים כבר יותר מעשר שנים, והוא מספק מאות אלפי מקומות עבודה במצרים. מתוך כשני מיליארד דולר של יצוא מצרי לארצות הברית, כמיליארד דולר נהנים מהסדר ה"קוויז".

אם נוכל לעודד השקעות של סין באזורי ה"קוויז", נוכל לייצר אלפי מקומות עבודה נוספים במצרים, להדק עוד יותר את שיתוף הפעולה הישראלי-מצרי ולאפשר לסינים לייצא ממצרים לארצות הברית מוצרים שאחרת היו מיוצאים מסין לארצות הברית ומגדילים עוד יותר את הגרעון המסחרי של ארצות הברית מול סין.

תוכנית כזאת תוכל להיות מיושמת, כמובן, רק אם לארצות הברית תיתן לכך את הסכמתה ולא תמנע ממשקיעים סיניים להשקיע במצרים ולנצל את ההסדר לטובתם. אפשר לחשוב גם על פרויקטים אחרים בארצות ערב שהסינים כבר מעורבים בהם וחברות ישראליות יכולות להיות שותפות להם. לדוגמה, בניית עיר הנמל הגדולה בדוקום שבעומן ופרויקטים של הקמת תשתיות בירדן.

אני מציע אפוא לעקוב מקרוב אחר המעורבות ההולכת וגוברת של סין במזרח התיכון, ולנסות ולאתר את התחומים, המגזרים והפרויקטים שבהם אפשר לשלב בין היכולות הישראליות, הסיניות והערביות, ובכך לקדם שיתוף פעולה ומעורבות סינית פעילה שאיננה מאיימת אלא מחברת בין כל הצדדים.

 

דן קטריבס הוא ראש אגף סחר חוץ וקשרים בין־לאומיים בהתאחדות התעשיינים. 

דרך המשי הימית הסינית: דיפלומטיה של מכולות
אהוד גונן

ההשקעות הסיניות חסרות התקדים בנמלי־ים ובפרויקטים לוגיסטיים אחרים באזור אסיה והמזרח התיכון מעלות חשש במדינות רבות מפני השתלטות סינית על נכסים אסטרטגיים של המדינה, כגון נמלים, מקורות אנרגייה ומסילות ברזל. ההסברים לריבוי ההשקעות, מהותן והיקפן, נעים מהקביעה שבאסיה מתעורר הגמון עולמי חדש, ועד הסברים כלכליים מעולם הלוגיסטיקה.

בשנת 2013 הכריזה ממשלת סין על תוכנית שאפתנית ושמה "יוזמת החגורה והדרך" (Belt and Road Initiative – BRI), הכוללת שורה של פרויקטים בתחום התשתיות והתחבורה בשני נתיבים, יבשתי וימי, בין אירופה לסין. מטרתה הרשמית של היוזמה היא הבטחת הסחר של סין בשני הכיוונים: יבוא של מוצרי אנרגיה וחומרי גלם לסין (בעיקר ממדינות המפרץ הפרסי ומהחופים הצפוניים והמזרחיים של אפריקה) ויצוא מוצרים סיניים לאירופה (שוק היצוא העיקרי של סין). נוסף על כך, היוזמה יוצרת מארג של תשתיות לוגיסטיות המחברות את כלכלת סין עם כלכלות המדינות השכנות (בדרום־מזרח אסיה ובמרכז אסיה).

הנתיב היבשתי הוא רשת לוגיסטית המחייה את הנרטיב ההיסטורי והרומנטי של דרך המשי העתיקה. נתיב זה יוצא מסין ועובר דרך מדינות מרכז אסיה ומערבה לכיוון אירופה, ולאורכו פרויקטים בתחום הלוגיסטי, כגון מסילות ברזל, צינורות גז ונפט, כבישים מהירים, מנהרות ועוד.

הנתיב הימי (החגורה הימית) הוא רשת של עשרות נמלי­־ים לחופי האוקיאנוס ההודי, ים סוף והים התיכון, המכונה גם "דרך המשי הימית של המאה ה־21". רשת זו מחברת בין נמלי מזרח סין באזור "המפרץ הגדול" (Greater Bay Area), ובהם, בין השאר, נמלי הענק של הונג קונג וגוואנז'ו, דרך ים סין, מדינות דרום מזרח אסיה והאוקיאנוס ההודי, למפרץ הפרסי מחד גיסא, ולחופים המזרחיים של אפריקה מאידך גיסא, צפונה דרך ים סוף ותעלת סואץ, בואךָ הנמלים של מדינות דרום אירופה.

לשם יישום התוכנית הזאת הקימה סין בשנת 2013 את הבנק האסיאתי להשקעה בתשתיות (AIIB). בבנק חברות 57 מדינות, ובהן ישראל, והוא מעניק הלוואות פיתוח. כמו כן הקימה סין את "קרן דרך המשי" ואת קרן "שיתוף הפעולה עם מדינות ASEAN" – קרנות המשקיעות בפרויקטים דרך בעלות ולא דרך הלוואה (השקעת אקווטי).

כאמור, מלבד ההיקף הכספי העצום וחסר התקדים, יוזמה זו מושכת תשומת לב פוליטית וכלכלית רבה בשל חששן של מדינות רבות מהשתלטות סינית על נכסים אסטרטגיים. חשש זה מתגבר לנוכח העובדה שההשקעות הסיניות העצומות הן השקעות של חברות ממשלתיות סיניות, והן מכוונות, בין השאר, לנכסים הנחשבים אסטרטגיים מבחינה לאומית, כגון תשתיות אזרחיות (פרויקטים בתחום התחבורה, המים והאנרגיה), אספקת המזון (למשל, רכישת עדרי בקר באוסטרליה ורכישת חברות מזון, כמו "תנובה" בישראל), מחצבים, מאגרי גז ונפט וכו'.

דוגמה למדיניות כזאת של משטר סמכותני המתכלל את מדיניות החוץ שלו עם המדיניות הכלכלית היא מדיניות החוץ של רוסיה בשנים האחרונות. רוסיה משתמשת באספקת גז לאירופה כמנוף ללחץ פוליטי, מדיניות שקיבלה את השם "דיפלומטיה של צינורות". החשש במערב הוא שסין מגבשת בשנים האחרונות "דיפלומטיה של מכולות".

עם זאת, השגת השפעה פוליטית דרך פעילות כלכלית לא הייתה אפשרית אם הפעילות הכלכלית, כגון השקעות ומסחר, לא הייתה עומדת בעקרונות עסקיים בסיסיים של רווח, הפסד וסיכון. לפיכך אפשר לחלק את הדיון בתופעה של השקעות הענק של סין לשתי רמות דיון: רמת השגת ההשפעה הפוליטית ורמת היעילות הכלכלית.

פוליטיקה: גלובליזציה 3.0

ברמת ההשפעה הפוליטית, כדי "לשווק" את היוזמה הזאת מכנים אותה חוקרים מהאקדמיה הסינית "הגל השלישי של הגלובליזציה" – לא פחות. כזכור, הגל הראשון של הגלובליזציה היה במאה ה־18, בתקופת האימפריה הבריטית, ואפיינה אותו גישה קולוניאליסטית מצד ההגמון. גל זה הסתיים בשנת 1914. הגל השני של הגלובליזציה התחיל בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, וההגמוניה בו הייתה של המנצחת הגדולה במלחמה הזאת – ארצות הברית. הסדר הליברלי המערבי בהובלת ארצות הברית, המבוסס על רעיונות וערכים משותפים, כגון זכויות הפרט וחופש כלכלי, הולך ומתמוטט עם תחילת המאה ה־21, ובימינו מתחיל הגל השלישי של הגלובליזציה בהגמוניה של סין.

בכל גל של גלובליזציה היו קהילות שנותרו מאחור, הן בתוך המדינות הן בין המדינות. לדוגמה, המתחים בין עירוניים לכפריים, ובין מדינות הנמצאות בתוך תהליך הגלובליזציה למדינות שמחוצה לו ושאינן נהנות מפירותיו. לדוגמה, מדינות כמו סין, הודו, ניגריה וברזיל, אף שמתגוררים בהן עשרות אחוזים מאוכלוסיית האנושות, לא זכו, לטענתן, בפירות הראויים להן מגל הגלובליזציה השני שהוביל המערב בראשות ארצות הברית.

לפי גישה זו, ההשקעות ב־BRI, הנוגעות, בין השאר, גם במדינות העניות ביותר בעולם כיום (כגון קמבודיה, לאוס, בנגלדש, מדינות מרכז אסיה, סומליה, טנזניה ועוד) הן לא פחות ממודל חדש של גלובליזציה – גלובליזציה 3.0 – המבוססת על ההגמון האזורי סין (בשלב זה הגמון אזורי ולא עולמי). לכאורה מדובר במודל חדש של גלובליזציה, לעומת הגישה המערבית לגלובליזציה, המבוססת על רעיונות וערכים ומכוונת ביטחון, הגישה הסינית חומרנית מאוד, מבוססת על קישוריות פיזית (על סלילת דרכים של ממש) ומכוונת להיבטים כלכליים פיזיים.

אם כך, היוזמה הסינית היא, למעשה, ייצוב מחדש של המערכת הפוליטית העולמית, והחזרת המצב הפוליטי למצב שבו הוא היה צריך להיות על פי ההיבטים הדמוגרפיים של העולם. מודל זה אינו מדבר רק על אינטגרציה של תשתיות וארגונים קיימים, אלא על הקמת מערכת גאו־פוליטית, כלכלית ולוגיסטית חדשה, על גאו־כלכלה, קרי התבססות על פיתוח כלכלי של אזור גאוגרפי מסוים. במידה מסוימת היוזמה הזאת מזכירה את תחילת דרכו של האיחוד האירופי.

כלכלה: אשכולות לאומים יעילים

כאמור, השגת השפעה הפוליטית לא הייתה אפשרית אם העסקאות עצמן לא היו יוצרות ערך למשק הסיני. עבור החברה הממשלתית הסינית המשקיעה את ההשקעה, מדובר, לכאורה, בהשקעה רגילה. החברות הסיניות התמחו בתחום ניהול נמלים, לאחר שבעשורים האחרונים הקימו וניהלו נמלי ענק בסין עצמה. לחברות האלה יש הון, מומחיות ויתרון יחסי, ולכן טבעי שהן מחפשות שווקים חדשים בחו"ל.

כאשר עשרות חברות ענק סיניות בתחומי הלוגיסטיקה משקיעות בחו"ל נוצר ערך מוסף "לאומי" משמעותי מאוד, משום שמתפתחים אשכולות תפעוליים של חברות בתחומים קרובים או משלימים, ואלו יוצרים רשת לוגיסטית בין־לאומית המורכבת משחקנים סינים רבים, כגון מפעילי נמלים, חברות ספנות, חברות רכבות, חברות ניהול של פארקים תעשייתיים וכו'.

אמנם מדובר ברשת בין־לאומית, אולם עבור חברה סינית מסוימת אחת, עסקה במסגרת הרשת הזאת היא, לכאורה, "עסקת פנים" ולא "סחר חוץ". סממנים ומשתנים רבים המאפיינים עסקת סחר חוץ, כגון סיכונים הנובעים ממידע חלקי ומהבדלים תרבותיים, ואף סיכוני שער חליפין, אינם קיימים בתוך הרשת הזאת. לפיכך הרשת ממלאת את ייעודיה הלוגיסטיים ביעילות רבה יותר, והתנאים העסקיים והמחירים בה אטרקטיביים לחברות הסיניות הרבה יותר מאלו שהיו מקבלות אילו סחרו עם חברות בין־לאומיות אחרות בסביבה עסקית בלתי מוכרת.

דוגמה בולטת ליצירת "אשכול לאומי" שכזה אפשר לראות באתיופיה ובמצרים. הפארקים התעשייתיים הסיניים באתיופיה נהפכו למרכזים עולמיים בתחום הטקסטיל. בפארק Mekelle ובפארק Kombolcha חברות בבעלות סינית מייצרות מוצרי טקסטיל בעזרת כוח אדם מקומי (אפריקאי). את הפארקים מנהלות חברות ניהול סיניות, והמוצרים הסופיים מועמסים על גבי רכבות בתפעול סיני, מגיעים לנמלים בבעלות סינית, מוטענים על אוניות בבעלות סינית ובתפעול סיני, וכך עושים את דרכם לעבר שווקי היעד באירופה. דוגמה דומה הם פארקי התעשייה הסיניים שלאורך תעלת סואץ שבמצרים.

אשכול לאומי

ואצלנו בישראל?

משנת 2021 תפעיל החברה הסינית SIPG את "נמל המפרץ" הנבנה בימים אלו צמוד לנמל חיפה. בהערת צד נזכיר כי סביר להניח שעם זכיית החברה הסינית במכרז להפעלת נמל חיפה נסתם הגולל על האפשרות שהנמל יוכרז כנמל בית של הצי השישי האמריקאי. עוד יש לציין שאת "נמל הדרום" הצמוד לנמל אשדוד בונה בימים אלו חברת בנייה סינית, אולם במקרה הזה אין מדובר בהשקעה סינית, ולאחר סיום הבנייה לא תהיה לחברה הסינית כל השפעה על תפעולו של הנמל.

שמן של חברות סיניות הוזכר גם בהקשר של בניית מסילת הברזל העתידית לאילת. חברות סיניות השקיעו, או ניסו להשקיע, השקעות משמעותיות במשק הישראלי גם בתחומים שאינם לוגיסטיקה. כאמור, חברת ברייטפוד הסינית רכשה את חברת "תנובה", וכן זכורים ההשקעה בחברת "מכתשים אגן" וכמה ניסיונות של חברות סיניות לרכוש חברת ביטוח ישראלית גדולה. עם זאת, נראה כי עיקר העניין הסיני בישראל בשנים האחרונות הוא טכנולוגי, וחדשות לבקרים אנו שומעים על השקעות סיניות בקרנות ובחברות טכנולוגיה ישראליות.

ישראל התברכה במיקום גאוגרפי ייחודי המקשר בין ים סוף (והאוקיאנוס ההודי) לים התיכון, ולכן היא אטרקטיבית מאוד לחזון דרך המשי הימית הסיני. כבר כיום נמל חיפה ומסילת הרכבת לבית שאן הם שער מערבי לממלכה הירדנית לשם סחר עם אירופה. חיבור נמל אילת לרשת הרכבת וקו צינור הנפט אילת אשקלון (קצ"א, שכל הפעילות בו מסווגת וחסויה מהציבור) פותחים אפשרות לעידן חדש של סחר בין־לאומי דרך נמלי ישראל למדינות המזרח התיכון ואסיה. לא מדובר, כמובן, בחלופה של ממש לתעלת סואץ מבחינת נפח הסחורות, אלא ביצירת יתירות ובגיוון של ערוצי הסחר בנתיבים שונים, על פי האסטרטגיה הסינית של פיזור הסיכונים. אך אליה וקוץ בה – זהו אינו משחק של גדולים, אלא משחק של ענקים!

על פי ראייתנו, תפעול נמל חיפה או רכבת לאילת הם פרויקטים מקומיים, לאומיים ישראליים, אולם בעיניים סיניות הם חוליות בשרשרת עצומה של סחר סיני-אירופי. ישראל, כמו מדינות רבות, אולי מסונוורת מהכסף הסיני, אולם יש לנקוט מדיניות זהירה בהענקת מכרזים לחברות סיניות, שכן מדובר בחברות ממשלתיות, והתפיסה הרווחת היא שהממשל בבייג'ינג לא יהסס להפעיל לחץ פוליטי באמצעות החברות האלה אם ירגיש שהאינטרסים הסינים נפגעים.

 

אהוד גונן הוא חוקר במרכז חיפה למדיניות ואסטרטגיה ימית, דיפלומט ונספח כלכלי לשעבר, ועורך הבלוג "יחב"ל על הזמן" (www.iGlobali.com) בנושאי מדיניות חוץ.

דרך המשי החדשה וישראל: בלון ניסוי?
אהרן שי

כששוקלים את מעורבות סין בישראל, בהשקעות בתשתיות, בהשקעות פיננסיות ואחרות, או ברכישה של חברות ושל מרכזי פיתוח ומחקר, יש להביא בחשבון כמה מרכיבים יסודיים. בין היתר, יש לבחון אם מדובר בבנייה (סלילת מסילת רכבת וכבישים, חפירת מנהרות וכדומה), או אף בהפעלה לטווח ארוך על ידי מתן זיכיון רב שנים. במקרים של בנייה, בלא התחייבות לשנים רבות מצד ממשלת ישראל, חישובי הסיכון לאינטרסים הלאומיים כמעט שאינם קיימים. ואולם, התחייבות חוזית לעשרות שנים דינה אחר.

 בניגוד להערכתם של רבים, יוזמתו של נשיא סין שי ג'ינגפינג מאוקטובר 2013 להקים את דרך המשי החדשה אינה יוזמה מתוכננת ותוצאה של תבנית אסטרטגית מוצקה, אלא פרי תהליך דינמי שהופרח לאוויר לבדיקה. היו ליוזמה, ועדיין יש לה, חיים משלה, והיום – חמש שנים לאחר הולדתה – עלינו לקבלה ולהבין את השינויים והעדכונים שחלו בה, ושעוד יחולו בה, בשנים הקרובות. גם בדיוננו בשי ג'ינגפינג, מנהיג נבון ואיש חזון, עלינו להביא בחשבון את גמישותן של ההתפתחויות ואת רכיב "היסח הדעת" שבהן. אכן, דברים מתפתחים במעין תסיסה ותנועה פנימית, ולא תמיד הם פרי מחשבה רציונלית א־פריורית. אם כן, היוזמה היא מעין כדור שלג שתפח ותופח, ויש לעקוב אחריה ולבחון אם תוכל סין לעמוד ביעדים שהציבה לעצמה ולהתמודד עם הציפיות.

מבקרי היוזמה מחוץ לסין רואים בה דחיפה סינית שנועדה להעניק לבייג'ינג תפקיד משמעותי בזירה הבין־לאומית – סין תהיה מרכז ומוקד במערכת הסחר הגלובלית, וחוששים שבסופו של דבר לא תהיה הסיסמה "רווח לכול" (win-win"") אלא נוסחה שתבטיח שסין תצא נשכרת פעמיים...

אין ספק כי במימוש היוזמה יש סיכויים ליצירת מערכת קשרים העשויה לאחד שווקים מקומיים ובין־לאומיים. ועם זאת, מה בדבר חילופי תרבות, היבטים חינוכיים, רעיונות מוסריים ושאר רכיבים לא גשמיים? רכיבים אלו, שדובר בהם בתחילה, נשכחו, כך נדמה, ונדחקו לקרן זווית.

רעיון דרך המשי החדשה נועד במקורו לשלב 64 מדינות שמתגוררים בהן 65% מאוכלוסיית העולם, והן אחראיות ל כ־40% מהתמ"ג העולמי (כפי שהיה ב־2017). עתה אנו למדים כמעט מידי יום ביומו על אזורים חדשים המצטרפים ליוזמה. האם סין מודעת להתפשטות היתר של השפעתה ושל מחויבויותיה? האם תוכל לעמוד בהן? חישובים מסוימים מורים על התחייבויות אפשריות של עד טריליון דולר – התוכל סין לעכל היקף כזה? ועוד נקודה למחשבה – מה היה צפוי להיות היקף ההשקעות הסיניות בארצות חוץ בלי יוזמת דרך המשי החדשה? הרי השקעות מעין אלו היו מתוכננות גם טרם ההכרזה על היוזמה. יש להניח שגם אלמלא נולדה היוזמה והוכרזה היו השקעות מסוימות יוצאות אל הפועל.

יש לזכור שהיוזמה המדוברת אינה מתמקדת רק בתוואי דרך המשי היבשתית המסורתית, אלא אף בנתיב הימי, העובר בים סין הדרומי, באוקיאנוס השקט הדרומי, באוקיאנוס ההודי, בים סוף ואף בים התיכון. התוכנית הזאת נועדה לגשר על הפער שבין התשתיות הקיימות לבין אלו הנחוצות, העתיד לגדול ולהוות בעיה לא קטנה אם לא יצומצם. בכך היא עשויה לזרז התעצמות כלכלית של סין באסיה ולגלוש גם לעבר מרכז אירופה ומזרחה, ומכאן רצונם של מנהיגים במדינות האלו להיות חלק מהמערך הבין־לאומי של התוכנית ושל המוסדות שיוקמו לשם כך.

אם נבחן את הסוגיות שמעלים מבקרי היוזמה, נראה שהם חוששים שכאשר יגיעו היקף הסחר וההוצאות של סין לרף מסוים יקשה על סין לעמוד בהבטחותיה וביעדיה. יתר על כן, התוכנית אמורה לפתור את בעיית עודפי הייצור התעשייתי של סין, שהיא תייצא ויגיעו ליעדיהם בארצות דרך המשי החדשה. האם יהיה בכך פתרון גם לכלכלתן של הארצות האלה ולאוכלוסיותיהן? ומה על רצונה של בייג'ינג לזכות בהשפעה על חשבונה של ארצות הברית ולהשיג מנהיגות אזורית באסיה? האם שותפותיה של סין ליוזמה מעוניינות בכך?

יש לזכור גם שמניע חשוב נוסף ליוזמת דרך המשי החדשה הוא הרצון לפיתוח כלכלי ולבנייה בתוך סין גופא, וליצירת יציבות בשטחי ענק המפותחים פחות במערב המדינה, כגון שינג'אנג ויונאן. האם יעד זה הוא גם מעניינן של המדינות שהדרך החדשה עוברת בהן? גם השלטת שקט במחוז שינג'אנג המבעבע מבחינה פוליטית ודתית ושאיפת המפלגה הקומוניסטית הסינית להביא לשילובם ולהטמעתם של בני המיעוט האויגורי בבני החאן (קרי ברוב הסיני), במחוז ולמניעת הפרדה ("ספרטיזם") על ידי יצירת הזדמנויות כלכליות מתאימות, הן מטרות חשובות ואף לגיטימיות עבור הממסד הסיני. ואולם, האם מדינות האזור אמורות לשלם בעבורן?

ישראל, גשר חשוב בין היבשות אפריקה, אסיה ואירופה, עשויה בהחלט להיות חוליה מרכזית ביוזמה החדשה. בזכות היותה מדינת חדשנות פורצת דרך בתחומים רבים ומגוונים, ישראל היא אבן שואבת – מעין מוקד לעלייה לרגל – למשלחות סיניות רבות, והסינים מודעים לכך שישראל יכולה לשמש פלטפורמה לייצור וליצוא אל מדינות המערב.

אם נבחן רק שני מיזמים עתידיים סיניים-ישראליים – האחד, בניית קו הרכבת מאילת לאשדוד, והשני, חכירת היבול החקלאי הישראלי בנגב הצפוני (שיגודל בשטח של כמיליון דונם) לסין ל־21 שנים (עם אופציה להארכה לתקופה דומה נוספת) והקמת שתי תחנות התפלת מים לחוף הים התיכון, תתגלה תמונה מעניינת, אך גם מדאיגה. אין זה אומר שיש לפסול את המיזמים האלה מכול וכול, אך יש בהחלט לבחון אותם בשום שכל וביסודיות, ורק אז להחליט.

גם מתן אישור לסין לרכוש חברות ישראליות עתירות טכנולוגיות עילית, חדשניות ובעלות חשיבות אסטרטגית לאומית, חייב להיבדק בקפדנות. אכן, ההחלטה מה אפשר להתיר לסינים (או לגורם זר אחר) לרכוש, ומה אי אפשר להעביר אליהם, אף לא בזיכיון ארוך טווח, חייבת להתקבל רק לאחר בדיקה נוקשה וחסרת פניות או לחצים מצדה של בייג'ינג.

 

פרופ' אהרן שי הוא מופקד הקתדרה לחקר מזרח אסיה על שם שאול נ' אייזנברג, אוניברסיטת תל אביב, ומחברם של ספרים רבים על סין.

How Norms, Orgs and the BRI are Returning Chinese Politics to the Middle East
Sam Chester
 
Multilateral institutions do not overrule powerful states – and rarely if ever try to do so. But they can change how states act.

(Robert Keohane, 2008)

 

China is generally seen as exerting little political influence in the Middle East. While China’s diplomats pursue economic resources like petrochemicals, consumer markets and advanced technology, they avoid getting their hands dirty in the region’s many political issues. This reluctance to play politics largely stems from a conservative dogma enshrined in Chinese foreign policy by Deng Xiaoping. Unless an overseas resource is essential to China’s national security, Chinese policy is to avoid taking aggressive political action. The Middle East has a single resource that directly impacts Chinese national security: petrochemicals. Fortunately for Beijing, access to the region’s oil and gas is secured by global energy markets that favor consumers and by the might of the United States military. China’s diplomats and companies are free to chase profits and forge close ties with regional adversaries. And so, it is no surprise that trade and investment is the mainstay of Chinese activity in the Middle East, rather than tanks and treaties. 

The consequence and conceit of this activity is that from China’s perspective, the Middle East is irrelevant as a cohesive region. Politically and commercially, China disaggregates the Middle East. The Arab bloc, Iran, Israel and Turkey are distinct customers, and Beijing pays only passing attention to region-wide geopolitics.  This region-less perspective can be seen throughout China’s interactions in “West Asia,” the colloquial Chinese term for the region. Intellectually, Israel and Turkey are not traditionally included as part of West Asia curricula in Chinese universities. The West Asia division in China’s Ministry of Foreign Affairs has focused on the Arab states, with separate officials assigned to cover Israel, Iran and Turkey. China’s lone international organization in the region until recently was the China-Arab States Cooperation Forum (CASCF), an institution designated for Arab states only. Ignoring regional geopolitical issues is what allows Chinese diplomats to maintain strong ties with enemy states like Iran, Israel and Saudi Arabia. Chinese companies like China Harbor and Huawei follow a similar blueprint, divorcing their commercial activities in Israel from projects in Iran and the GCC. 

For the first time, this blueprint is now changing. The Belt and Road Initiative (BRI), whose defining role for China’s Asian strategy is expected to escalate in the coming years, is returning the cohesive geography of the Middle East into China’s playbook. The more obvious shift in the development of regional transportation infrastructure. These ports, rails and pipelines are designed to knit together the region under China’s benign suzerainty—or at least, to enhance regional trade to China’s political and commercial benefit.

The less obvious shift, and the one with more political implication, is the emergence under the BRI umbrella of new—or newly empowered—regional organizations. These organizations, such as the Asian Infrastructure Investment Bank (AIIB) and the Shanghai Cooperation Organization (SCO), recognize the cohesive integrity of the Middle East and are designed to engage the region’s geopolitical concerns. And unlike the CASCF, the AIIB and (according to reports, soon) the SCO include the region’s adversaries within their membership roll. When Israel, Iran and Saudi Arabia are serving on a single committee, chaired by China, tasked with distributing infrastructure capital or writing a white paper on regional security concerns, China’s political imprint on the region will no longer be limited to diplomatic showmanship.

At the June 14, 2018 seminar on China, Israel and the Middle East, numerous speakers dismissed the political implications of BRI for the Middle East. As one speaker said, “when Chinese diplomats choose to intervene with Hamas and Hezbollah, I will agree that China is exerting political impact in the region.” This conventional real-politik analysis ignores that through the BRI, China is shifting its approach from a disaggregated to an integrated engagement with the Middle East.

By engaging the region as an integrated whole, and by establishing organizations composed of all regional states, Beijing and the companies that follow the government’s lead are for the first time embracing geopolitical concerns and by extension, increasing and supporting cooperation between states. Effectively, China in the Middle East is beginning to replicate a strategy that it recently began pursuing internationally, which is to reshape norms and organizations to its own advantage. For Israel and other in the Middle East, the application of these norms and organizations creates new political resources that for better or worse will involve China more directly engaging in the complex politics of the region.

Sam Chester is an expert on Sino-Mideast affairs, involved in cross-border technology investment.

 
שתף מאמר זה