יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
משפחות אסירים פלסטינים בירושלים, פברואר 2013 (קובי גדעון, לע"מ)
13.04.2018

כשהרשות הפלסטינית תפסיק לשלם למשפחות האסירים

בישראל מתנים כל "התקדמות" ביחסים עם הרשות הפלסטינית בהפסקת התשלומים למשפחות האסירים. מטרתה של דרישה זו היא להימנע מכל משא מתן אמיתי לשלום; היא נשמעת הגיונית, אבל הרשות אינה יכולה לעמוד בה

לא ברור מתי נעשתה הדרישה הישראלית מהרשות הפלסטינית להפסיק לשלם למשפחות אסירים הכלואים בישראל מדבקת כל כך. מה שבטוח הוא שהמסר הזה התפשט בשנה האחרונה כאש בשדה קוצים. כחלק מארסנל ההסברה הישראלי שבה ונשמעת המנטרה הזאת שוב ושוב, בעיקר בכל פעם שעולה "חשש" שלקהילה הבין־לאומית, או חלילה לארצות הברית, יש כוונה להציע איזושהי תכנית מדינית. או אז שבה ועולה הדרישה הזאת מכל עבר: ממקבלי החלטות ועד פרשנים, מאקדמאים, מחוקרים ומטוקבקיסטים. כך הפכה הדרישה לסיסמה – חלולה, אבל יעילה מאוד.

ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט להציב את מסר התשלום למשפחות האסירים במרכז נאומו בוועידת איפא"ק לפני חודש בוושינגטון, באומרו ש"יש לי מסר לאבו מאזן: הפסק לשלם למחבלים". הדרישה הישראלית הגיעה גם לבית הלבן, ומתברר שבפגישה בין יו"ר הרשות אבו מאזן לנשיא ארצות הברית במאי 2017 בבית לחם, חזר טראמפ ואמר ש"אי אפשר לקדם שלום ובמקביל לממן טרור".

גם סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי הדגישה ערב ביקורו של השליח האמריקאי ג'ייסון גרינבלט ש"אין טעם במשא ומתן עם מי שרק מלבה את הטרור וממשיך לשלם למשפחות מחבלים". למעשה, הדרישה הזאת נמצאת תדיר על לשונם של שרי ישראל – שרת המשפטים איילת שקד, שר החינוך נפתלי בנט, שר המדע אופיר אקוניס, השר לביטחון פנים גלעד ארדן – כל השרים כולם שבו וחזרו על אותם הדברים בשנה האחרונה.

כשיש עלייה דרמטית כל כך בחזרה על טיעון ישראלי מסוים, אין סיבה לחשוב כי מדובר ביד המקרה. סביר יותר להניח שחזרה זו היא תוצאה של אסטרטגיה מחושבת. דרכה מנסה ממשלת ישראל להשיג כמה מטרות גם יחד: להכתים את הרשות הפלסטינית ולהציגה כתומכת טרור, להסיט מישראל את האחריות להמשך הסכסוך, ולתקוע כל אפשרות להתקדמות לעבר תחילת משא ומתן. המסר הזה אפקטיבי ופקחי מפני שבעיני הקהל הישראלי – ואולי גם בעיני הממשל האמריקאי הנוכחי – הדרישה הזאת יכולה להיחשב לגיטימית.

עם זאת, מבט מעמיק וביקורתי יותר צריך לעורר בקרב ישראלים בעיקר כעס על הממשלה ועל מערך ההסברה. הרי ברור למדי שהרשות הפלסטינית אינה יכולה בשום אופן לעמוד בדרישה הזאת, ומטרתה, למעשה, לברוח מכל התקדמות.

אם מישהו צריך תזכורת, היחסים בין הפלסטינים לישראל אינם יחסי שלום, והפלסטינים נאבקים מאבק מתיש להקמת מדינה ולשחרור מהכיבוש הישראלי. עד כמה שזה נשמע נורא לאוזניים ישראליות, מנקודת המבט הפלסטינית, האויב הברור ביותר הוא חייל, או שוטר, או מאבטח, או מתנחל, הנמצאים ברחבי הגדה המערבית, מעבר לקווי 67', שכן עבור הפלסטינים (ועבור כל מדינות העולם, למעט ישראל) השטחים האלה נקראים "השטחים הפלסטינים הכבושים" (בדיונים בין־לאומיים רשמיים משתמשים בשם OPT: Occupied Palestinian Territories).

בהתאם לנקודת המבט הפלסטינית הזאת, לא מפתיע שגם רוב הפעולות האלימות שבגינן נכלאו האסירים הפלסטינים היושבים בבתי הסוהר בישראל נעשו בשטחים הכבושים, רובן נגד חיילים ומאבטחים ומתנחלים. אמנם הרשות הפלסטינית לא שלחה אותם לבצע את הפעולות האלה, אבל בתוך ההקשר של המאבק הלאומי היא גם אינה יכולה להתנער מהם.

למעשה, סוגיית האסירים היא אחת הנקודות היחידות המשותפות לחמאס ולפתח. היא גם אחת מהסוגיות הפלסטיניות הנחשבת חוצת־מגזרים וכמעט "מקודשת"; היא מצוינת באירועים רשמיים וב"יום האסיר", באירועים של "מועדון האסיר הפלסטיני", מוזכרת בכל נאום פוליטי, ונמצאת על סדר היום של תכניות טלוויזיה ורדיו, לרבות תכניות המוקדשות לשיחות עם בני משפחה וילדים של אסירים. בכל כפר, עיירה ועיר בשטחים יש מישהו שמכיר מישהו שהבן שלו או הבת שלו יושבים בכלא הישראלי על עבירות ביטחון, מזריקות אבנים, דרך עימותים עם חיילים, ועד מעשי אלימות למיניהם ורצח של ישראלים.

את היחס של הרשות הפלסטינית לאסיריה צריך אפוא להשוות ליחסה של כל תנועה לאומית הנלחמת על עצמאותה לפעיליה. אם רוצים אפשר להשוות אותה ליחסה של ההנהגה הציונית לאסירים בני היישוב היהודי שישבו בכלא הבריטי על שפגעו בחיילי המנדט או באנשי "כנופיות" ערביות. במילים אחרות, התנערות של תנועה לאומית מבניה ובנותיה הכלואים בכלא של הכובש, בעוון עבירות הקשורות קשר ישיר לסכסוך הלאומי (להבדיל מעבירות שנעשו לשם רווח אישי, כמו גניבה, שוד או מכירת סמים), היא בבחינת אפשרות לא קיימת.

בדרישה שלה מהרשות הצליחה ישראל להפוך את הקערה על פיה ולהשכיח מהישראלים (ומהעולם) סוגיות אחרות, חשובות לא פחות: הכיבוש הנמשך יותר מ־50 שנה, המצור על עזה הנמשך מעל 12 שנה, ה"איחוד" החד־צדדי של ירושלים בריבונות ישראל, וסוגיות הקשורות לנכבה הפלסטינית הממתינות לפתרון זה 70 שנה (הרס כפרים, עקירת תושבים מבתיהם, סוגיית הפליטים) ועוד.

בדרישה הזאת הצליחה ישראל, מבחינתה, לעשות לפלסטינים "מט" במהלך אחד. הרשות הפלסטינית אינה יכולה לזוז לשום צד – אם תמשיך לתמוך במשפחות של בניה ובנותיה הכלואים בבתי הסוהר הישראלים, היא תאשר את הטענה הישראלית בדבר "התמיכה בטרור", וממשלת ישראל תוכל להמשיך ליהנות מהמציאות הנוכחית, לרבות המשך כיבוש והיעדר כל התקדמות להסדר או סיכוי לשלום. אם תודיע הרשות קבל עם ועולם שהיא מנתקת כל קשר עם משפחות האסירים הפלסטינים ומפסיקה את התמיכה בהן, בו במקום היא תאבד את הלגיטימיות שלה ותחדל להתקיים.

זהו אפוא עוד ניצחון להסברה הישראלית, אבל כולו הפסד למי שחרד באמת לעתידה של ישראל.

מאמרים נוספים