יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
אילוסטרציה: Suvajit Roy
14.02.2018

כשפועל פלסטיני בישראל מרוויח יותר מאקדמאי בשטחים

הכיבוש הוא מציאות מקיפה, שלעתים נראית מקבילה. למרות שנדמה כי הוא מתמצה באסטרטגיה מדינית ובמשטר צבאי, אחיזתו והשפעתו על חיי אזרחים פלסטינים, וכן על תודעתם של אזרחים ישראלים, עמוקה הרבה יותר

פרוטוקול פריז, שנחתם באוסלו באפריל 1994 והסדיר את יחסי הכלכלה בין ישראל לרשות הפלסטינית, קיבע את תלותה של הכלכלה הפלסטינית בכלכלה הישראלית. האחרונה לא רק קובעת את תקן המוצרים המיובאים לרשות ואת אחוזי המע"מ, אלא גם מציעה לפלסטינים שוק עבודה נחשק.

על פי דו"ח הלמ"ס הפלסטינית, נכון לאמצע שנת 2017 עבדו מעל 120 אלף פלסטינים במשקים הישראליים, לרבות בהתנחלויות. מתוכם החזיקו כ-70 אלף איש באישור עבודה, כ-44 אלף עבדו ללא אישור, והשאר החזיקו בתעודת זהות ישראלית או בדרכון זר. כ-80 אחוז מהעובדים הללו עבדו בענף הבנייה והשאר בחקלאות ובתעשיות השונות. עבודה בישראל נחשבת לאטרקטיבית בשטחים, בשל המשכורות הגבוהות יחסית, הזכויות הסוציאליות המעוגנות בחוק הישראלי ותנאי העבודה הסבירים ביחס לשטחים.

אולם המציאות המשפטית הפורמלית אינה תואמת את הפרקטיקה הנוהגת בשטח. מדינת ישראל אמנם אוכפת על המעסיקים הפקדת כספים עבור הזכויות הסוציאליות של עובדיהם הפלסטינים, אך היא מתעלמת מאי-העברת התשלומים המלאים לעובדים.

על פי דו"ח של עמותת קו לעובד, המסייעת לעובדים פלסטינים במימוש זכויותיהם, תשלום הפנסיה לפלסטינים לא הוסדר באופן שיעניק ביטוח פנסיוני לעובדים, והמדינה גובה מהמעסיקים דמי מחלה, אך חלק קטן בלבד מהעובדים מקבלם. בנוסף, מעסיקים רבים אינם מנכים מס בריאות וביטוח לעובדים, ודמי הביטוח משולמים רק בדיעבד במקרים של תאונות עבודה. גם אז, דמי הטיפול הרפואי אינם משולמים מיידית אלא בדיעבד, במקרה הטוב.

לאי-השוויון בין כובש לנכבש, ולנחיתות המובנית של הפלסטינים ביחסי העבודה הללו, יש השלכות נוספות על זכויותיהם של עובדים פלסטינים. ישראל מתחזקת את המחסומים, דרכם עוברים מדי בוקר אלפי פלסטינים, לרבות אלה העובדים בתחומיה. במחסומים מבצעים חיילים ישראלים בדיקות ביטחוניות דקדקניות וממושכות, דבר הגורם לצפיפות בלתי נסבלת במעברים ופוגע בבריאותם הפיזית והנפשית של העומדים בתור.

ההמתנה בתנאים הקשים אורכת שעות ארוכות, ובשל כך נאלצים פלסטינים רבים, המבקשים לעבוד, ללמוד או לקבל טיפול רפואי בישראל, לצאת מבתיהם בשעות מוקדמות ביותר. איכות החיים שלהם ושל משפחותיהם נפגעת, ומרקם החיים הקהילתי נהרס. המעסיקים עצמם משמשים גם כזרוע פיקוח ביטחונית, והעובדים הפלסטינים תלויים בהם לקבלת רישיונות עבודה ("אישור לעובד"), משום שהם ניתנים למעסיק ולא לעובד. מעסיקים וקבלני כוח אדם רבים, בישראל ובשטחים, מנצלים זאת כדי לגבות מהעובדים עמלות תיווך חודשיות בגובה שערורייתי של 1500—2500 ₪.

היתרי העבודה משמשים בראש ובראשונה לתחזוקת הכיבוש. עובדים רבים לא מקבלים אישורי עבודה בשל סיבות ביטחוניות או פליליות (לרוב כתוצאה ממעצר עקב כניסה לישראל ללא היתר עבודה), או אי-תשלום חובות כמו קנסות.

לא כל מי שנעצר הוא "מסוכן" לביטחון ישראל. על פי קו לעובד, המניעה הביטחונית קשורה לאו דווקא לסכנה הנשקפת ממבקשי העבודה אלא לסכנה הנשקפת לסטטוס-קוו בשטח; זו דרך יעילה לגייס משתפי פעולה ולשמר את אווירת הפחד והאיום. לראיה, מנועי שב"כ רבים מצליחים להסיר את המניעה (על כניסה לישראל, למשל) בהליך פשוט יחסית, ואם מוגשת עתירה לבית המשפט מוסרת המניעה, במקרים רבים, ללא צורך בקיום דיון.

מעבר לכך, התלות הכלכלית של המשק הפלסטיני בישראל מנוונת את השוק הפלסטיני עצמו. נכון להיום, שיעור האבטלה בקרב פלסטינים בשטחים הכבושים הוא 29 אחוז. על פי נתוני הלמ"ס הפלסטינית, השכר היומי הממוצע לעובד פלסטיני בגדה הוא כ-95 שקלים, לעומת שכרו של עובד פלסטיני בישראל שעומד על כ-230 שקלים. המעסיק הפלסטיני אינו יכול לעמוד בתחרות מול השוק הישראלי. יתר על כן, כאשר עובד כפיים פלסטיני בהתנחלות מרוויח יותר מבעלי השכלה אקדמית, צעירים פלסטינים מוותרים על רכישת השכלה ומתחרים על השגת אישור עבודה בישראל.

כתוצאה מכך, כינונה של חברה אזרחית פלסטינית יציבה נפגם, והפלסטינים עסוקים במירוץ בלתי פוסקת של הישרדות יומיומית, שכל כולו תלוי ברצונה של ישראל ובאינטרסים שלה. המשק הפלסטיני סופג פגיעה ישירה, וכך גם הדור החדש של צעירים פלסטינים שבשונה מהוריהם פחות עסוקים בישראל, ורוצים לעמוד על רגליהם ולבסס חברה אזרחית עצמאית ותקינה.

האחריות על מצב העניינים הזה אינה נופלת על ישראל לבדה, אלא גם על המערך המשומן והמושחת של הרשות הפלסטינית, שמזניחה את אזרחיה ומשרה עליהם מציאות כאוטית.

מאמרים נוספים